קשה למצוא הגדרה מילונית ברורה ומדוייקת למילה סדר, אך אפשר לחשוב על כמה מאפיינים שמגדירים סדר בצורה דיי אובייקטיבית.

(נ.ב - נתייחס כרגע בעיקר לסדר ויזואלי)

ההיפך מאקראיות

סדר הוא ההיפך מאקראיות, משהו שניתן לזהות בו תבניות בקלות.

כפי שראינו קודם, גם באקראיות מוחלטת ניתן לזהות תבניות. אנשים מזהים תבניות כל הזמן - למשל בעננים, או בכתמי קפה, אך כאשר נביט על משהו שאיננו אקראי, אלא מסודר, נזהה בו תבניות הרבה יותר בקלות.

ראינו זאת למשל עם תמונות הפרקטלים, שם יכולנו לזהות דיי בקלות תבניות ברורות של ספירלות, עיגולים, קווים, אובייקטים וכדומה.

משטחים גדולים ואחידים

נראה שאחד המאפיינים החזקים של סדר הוא משטחים גדולים בעלי צבע, גוון או מרקם אחיד, שניתן להפריד ביניהם בקלות במבט בעין, ולומר:

"זה אובייקט 1", "זה אובייקט 2", "זה אובייקט 3" וכן הלאה.

(נ.ב - הם יכולים להיות גם בעלי צבע זהה ועדיין נזהה סדר, כל זמן שהם תחומים בצורה ברורה - למשל ע"י קו מתאר שמקיף אותם, וניתן לזהות כל אחד מהם בקלות בתור אובייקט נפרד מהסביבה ומאובייקטים אחרים שנמצאים לידו)

מקבצים

אובייקטים שמקובצים יחד גם כן יוצרים אצלנו תחושה של סדר.

כאשר אנחנו רואים מולנו מספר אובייקטים שמרוכזים יחד במקום אחד, זה נראה לנו יותר מסודר מאשר מצב בו הם מפוזרים ומרוחקים זה מזה.

נראה שזו בעצם נגזרת של הסעיף הקודם - כאשר האובייקטים מרוכזים יחד, האזור שהם פינו (כשהיו מפוזרים) הופך עכשיו למשטח גדול ואחיד.

כיוון ומרחק

כאשר האובייקטים מסודרים באותה זווית, ובמרחקים שווים זה מזה, גם זה יוצר אצלנו תחושה של סדר.

בואו נראה מספר דוגמאות מוחשיות.

אלו פיקסלים שעורבבו אקראית בעזרת תוכנת מחשב.

כפי שצויין קודם, גם באקראיות מוחלטת ניתן לזהות תבניות. בתמונה זו למשל אפשר לזהות (עם קצת מאמץ ודימיון) מקבצים של פיקסלים בעלי גוון דומה, קווים, שריטות ("תולעים") ואפילו פרצופים.

לחיצה על התמונה תציג כמה מהתבניות האלה.

אקראיות אינה אחידות

רוב האנשים מניחים (באופן אינטואיטיבי) כי אקראיות פירושה אחידות, וכי אם למשל תוצג לפנינו תמונה של רעש לבן אקראי, היא תיראה אחידה - ללא גושים, קווים, או כל מאפיין אחר הניתן לזיהוי.

אך ההנחה הזו שגוייה, כי דווקא בתמונה אקראית, או ברצף אקראי של מספרים (למשל רצף אקראי של הספרות "0" ו "1") ישנו סיכוי גבוה מאוד להימצאותם של מקבצים. למשל אוסף של פיקסלים שחורים שייצרו יחד גוש שחור על המסך, או רצף ארוך ורציף של הספרה "1".

אם נטיל למשל מטבע באקראי 200 פעם, ונרשום בכל פעם את התוצאה שהתקבלה על דף נייר, ישנו סיכוי גבוה מאוד שנגלה שם למשל את הרצף:

1, 1, 1, 1, 1, 1, 1

(הספרה "1" שבע פעמים ברצף)

קראו כאן כיצד מרצה באוניברסיטה ניצל את הידע הזה כדי לזהות מי מהסטודנטים שלו ביצע את המשימה כפי שהוא ביקש, ומי פיברק את הנתונים.

(ניתן למצוא באינטרנט מספר גירסאות של הסיפור הזה, בחלק מהן המרצה ביקש מהסטודנטים להחליט מראש על סמך הטלת מטבע אם עליהם "לרמות" ולפברק את הנתונים, או להטיל מטבע אמיתי 200 פעם ולרשום את התוצאה)

צפנים ונבואות בתורה

מה שקורה כאן דומה מאוד לשיטה של מחזירים תשובה.

הם סורקים (למשל בעזרת תוכנת מחשב) רצפים ארוכים מאוד של אותיות אקראיות, ספרות, או משפטים מעורפלים שכתובים בתורה, ואז בדיעבד מוצאים בהם כל מיני צפנים, "נבואות", תגליות מדעיות מודרניות וכיוצא בזאת.

הדגש הוא על המילה בדיעבד, תמיד הם מוצאים את הצפנים היפים האלה אחרי שהאירוע התרחש, או אחרי שמדענים גילו תגלית חשובה כלשהי.

רק אז הם פתאום מגלים שזה "כבר היה כתוב בתורה".

אלו אותם פיקסלים שראינו קודם, רק בעירבוב שונה.

לחצו על התמונה כדי לראות כמה מהתבניות שניתן לזהות בה.

ושוב, אותם פיקסלים בעירבוב חדש.

זוהי התמונה המקורית, כל התמונות שראינו קודם היו עירבוב אקראי של הפיקסלים שמופיעים בתמונה זו.

נראה הרבה יותר מסודר, נכון?

בתמונה זו -

הפיקסלים מקובצים יחד למשטחים גדולים, בעלי צבע אחיד.

המשטחים נמצאים במרחק שווה זה מזה.

הם מסודרים באותה זווית.

שוב, עירבוב אקראי של פיקסלים, גם כאן ניתן לזהות בקלות מקבצים של פיקסלים שיוצרים יחד גושים שחורים קטנים.

העיר המקוללת

חישבו על עיר (בישראל, או בחו"ל) שמתגלים בה למשל מספר רב יחסית של חולי סרטן... מספר שחורג סטטיסטית ממספר החולים בערים אחרות.

האם זה אומר בהכרח כי ישנו איזשהו גורם שאחראי לעלייה במספר החולים בעיר? אולי איזשהו משדר חזק שמשדר קרינה מסוכנת? אולי זיהום אוויר חריג? אולי מזון מזוהם עם חומרי הדברה ששווק לחנויות באזור?

לאו דווקא, ייתכן כי מדובר פשוט במקבץ אקראי של חולים, בדיוק כמו הגושים השחורים שניתן לראות בתמונה. דמיינו כי התמונה מוטלת על מפת העולם, וכי כל פיקסל מייצג איזושהי מחלה, במקרה כזה בכל מקום שבו מופיע גוש שחור, ישנו ריכוז גבוה של חולים, סתם כך, באקראי, ללא סיבה מיוחדת.

(דוגמא זו נלקחה מתוך הקישור שניתן קודם)

זוהי התמונה המקורית, התמונה שראינו קודם הכילה בדיוק את אותם פיקסלים שמופיעים כאן, רק לאחר עירבוב.

(התוכנה עברה על כל הפיקסלים בתמונה, ובכל פעם ביצעה החלפה בין הפיקסל הנוכחי, לבין פיקסל אחר שנבחר באקראי)

עכשיו הפיקסלים מקובצים בגושים, שיוצרים יחד משטחים אחידים.

נראה קצת יותר מסודר ממה שראינו קודם, נכון?

אותם בגדים שראינו קודם, מרוכזים יחד במקבץ אחד.

ללא ספק יותר מסודר מהתפזורת שראינו קודם...

עכשיו לא רק שהבגדים מרוכזים יחד בערימה אחת, כאן גם צורתם דומה לאחר שהם עברו גיהוץ וקיפול, ומוקמו באותה זווית.

בהחלט נראה יותר מסודר.

מצליחים לזהות את המאפיינים שדיברנו עליהם קודם?

מדוע החדר בצד שמאל נראה לנו הרבה יותר מסודר?

בחדר השמאלי ניתן לראות יותר משטחים גדולים בעלי צבע, גוון או מרקם אחיד, למשל הקיר, התיקרה, המיטה, השטיח, והריצפה.

בחדר השמאלי ניתן לראות ריכוז של חפצים (אובייקטים).

הכריות מקובצות יחד בצידה הימני של המיטה, מספר חפצים מקובצים יחד בצידו הימני של השטיח, וכמה נעליים מרוכזות יחד בצידו השמאלי.

הנעליים ממוקמות באותה אוריינטציה (כלומר באותה זווית).

כל אלה יחד יוצרים אצלנו תחושה של סדר, ואסתטיות.

זהו חלק מתמונה שצילם טלסקופ החלל האבל, ללא ספק תמונה מרהיבה.

אך האם היא מסודרת? או מבולגנת?

נראה שגם וגם...

מצד אחד אנו רואים בתמונה חלק מהמאפיינים של סדר, למשל גופים שמקובצים יחד ויוצרים משטחים בעלי צבע או גוון אחיד, משטחים שקל לזהות כל אחד מהם בתור אובייקט נפרד, לו אנחנו קוראים גלקסייה.

מצד שני בלאגן... עירבובייה של גלקסיות שמיקומן נראה אקראי לחלוטין...

ממש ג'ונגל - אם כי ג'ונגל יפה.

מה יצר את הגלקסיות?

מה שייצר את הגושים היפים האלה שלהם אנחנו קוראים גלקסיות, הוא כוח המשיכה, המכונה גם "כוח כבידה". כוח המשיכה גורם לענני אבק ענקיים בחלל לקרוס לתוך עצמם, ולהתגבש לחלקיקי אבק, סלעים, פלנטות וכוכבים.

צבע וצורה של גלקסיה

צבען וצורתן של גלקסיות תלוי במספר גורמים, כמו למשל גילה של הגלקסיה (גלקסיה צעירה תאיר בצבע שונה מאשר גלקסייה ותיקה שרוב השמשות בה כבר לקראת סוף חייהן).

גם המהירות שבה הגלקסיות מתרחקת מאיתנו משפיעה על צבען (קראו באינטרנט על הסחה לאדום) לגלקסיה שמתרחקת מאיתנו במהירות גבוהה יהיה צבע שונה מאשר גלקסיה שמתרחקת מאיתנו במהירות איטית.

רוב הגלקסיות הולכות ומתרחקות מאיתנו, אך ישנן כאלה שדווקא מנסות להתיידד איתנו. גלקסיית אנדרומדה למשל אשר נמצאת במרחק של 2.5 מיליוני שנות אור מאיתנו - הולכת ומאיצה לכיווננו, אולי בסוף תהיה חתונה.

אבק קוסמי שנמצא בין הגלקסיה ובין הטלסקופ יכול גם כן להשפיע על צבעה של הגלקסיה משום שהוא בולע חלק מתדרי האור (חלק מהצבעים).

צורתה של הגלקסיה תלויה בין היתר בגילה, למשל גלקסיה צעירה שעדיין לא גיבשה את צורתה תיראה כמו גוש בעל צורה לא ממש מוגדרת, לעומת גלקסיה ותיקה שצורתה כבר תהיה הרבה יותר מגובשת וברורה.

פעמים רבות גלקסיות מתנגשות זו עם זו, וגם זה משפיע על צורתן.

חלק נוסף מהתמונה היפה שצילם טלסקופ החלל האבל.

חלק זה חופף בחלקו לתמונה שראינו קודם.

כשמבינים כיצד מערכת שמש נוצרת, קל להבין איך הסדר הזה נוצר באופן טבעי, בלי שום צורך בקסמים, כשפים או התערבות של ישות אלוהית.

בקצרה

ממש בקצרה, כוכבי הלכת מסתובבים (כמעט) על אותו מישור סיבוב, ובאותו כיוון סביב השמש, משום שענן הגז והאבק המקורי שממנו הם נוצרו, היה בצורת דיסקה שטוחה ופכוסה (כמו פיתה) שהסתחררה בחלל.

לכן, כוכבי הלכת שנוצרו מאותה דיסקת גז ואבק המשיכו להסתחרר סביב המרכז באותו כיוון, ובאותו מישור סיבוב שבו הדיסקה הסתחררה מלכתחילה.

ועכשיו קצת יותר בפירוט, שלבי היצירה של מערכת השמש:

1. ענן גז ואבק מתחיל לקרוס

בראשית מערכת השמש, היה ענן ענק של גז ואבק שהחל להידחס, להילחץ, וליקרוס פנימה לתוך עצמו, לעבר המרכז.

מה שגרם לו להידחס ולקרוס היה כוח המשיכה ההדדי הכולל, שפעל בין חלקיקי הגז והאבק בענן הקוסמי הזה, שמשך אותם פנימה לעבר המרכז, שם נמצא מרכז המסה של ענן האבק- גז הזה.

לפי מחקרים, לפני הקריסה, ענן האבק (והגז) היה במצב של שיווי משקל. מצד אחד כוח הכבידה ניסה לגרום לו להידחס פנימה ולקרוס לתוך עצמו, ומצד שני הלחץ הגזי של הענן (מוזמנים לחפש בגוגל ויוטיוב) ניסה לגרום לו דווקא להתרחב.

מה שהפר את שיווי המשקל וגרם לענן להתחיל לקרוס, היה ככל הנראה פיצוץ אדיר של שמש קרובה (מה שמכונה בלשון מדעית "סופר-נובה") ששלח גלי הלם והדף לעבר הענן - שהיכו בו, והפכו אותו למעט יותר דחוס.

מרגע זה, כוח המשיכה ניצח במאבק, התחזק (משום שהענן היה מעט יותר דחוס) והתחיל לגרום לכל החומר והגזים לקרוס פנימה לעבר מרכז המסה הכולל.

(כמו שכולנו נמשכים לעבר מרכז כדור הארץ, שם נמצא מרכז המסה)

2. הענן מתחיל להסתחרר

ככל שהענן נדחס יותר ויותר, כך חלקיקי האבק והגז החלו להתגבש (עקב כוח המשיכה שפועל ביניהם) לגושים יותר ויותר גדולים של חצץ, אבנים וסלעים בגדלים שונים, שנעו בכיוונים שונים, ובמהירויות שונות סביב מרכז הענן.

הסלעים נעו במסלול מעגלי, בכיוונים ומהירויות שונים סביב המרכז (מה שנקרא במדע "תנע זוויתי") והחלו להתנגש אחד בשני. ההתנגשויות הבלתי פוסקות ביטלו בהדרגה כיווני סיבוב מנוגדים, וגרמו עם הזמן ליותר ויותר סלעים ואבנים להסתחרר סביב המרכז באותו הכיוון.

אם למשל סלע גדול ומהיר התנגש בסלע קטן ואיטי שנע בכיוון ההפוך, הם התאחדו יחד לסלע גדול יותר, אשר נע (פחות או יותר) בכיוון תנועתו של הסלע הגדול.

(חישבו על שני ילדים שרצים אחד מול השני ומתנגשים, האחד שמן, והשני קטן ורזה. מה יקרה לאחר ההתנגשות? שניהם ינועו יחד בכיוון ריצתו של הילד השמן. זהירות סכנת פציעה!! אין לנסות זאת בבית - מדובר רק בניסוי מחשבתי!)

התוצאה של כל ההתנגשויות ההדדיות האלה היא שבסופו של דבר כל החלקיקים וגושי הסלע שנוצרו בענן (שממשיכים להתאחד ולגדול) ינועו יחד באותו כיוון.

הדגמה נחמדה בעזרת גולות אפשר לראות כאן.

3. הענן מקבל צורה שטוחה

לאחר שהענן הענק החל להסתחרר, באופן טבעי הוא קיבל צורה שטוחה ופכוסה (כמו פיתה עיראקית) בשל הכוח הצנטרפוגלי שמשך אותו לצדדים.

חישבו על גוש ג'לי רך שמסתחרר במהירות סביב עצמו בחלל, מה יקרה לו? בשל הכוח הצנטרפוגלי הוא יקבל תוך זמן קצר צורה שטוחה של פיתה.

4. השמש נוצרת במרכז

ככל שהענן המשיך לקרוס פנימה ולהידחס, מרכז הענן נהיה יותר ויותר חם, יותר ויותר דחוס וצפוף, עד שבשלב מסויים הלחץ והחום נהיו כל כך חזקים שאטומי המימן (שמהווים את רוב הגז בענן) הותכו זה בזה בעוצמה, והתאחו יחד לאטומי הליום תוך שהם משחררים אנרגיה עצומה החוצה.

החל תהליך של היתוך גרעיני, השמש שלנו הוצתה והחלה להאיר.

(תהליך דומה מאוד מתרחש גם בפצצת מימן. גם שם מימן נדחס בעוצמה רבה כלפי המרכז בעזרת פצצת אטום שעוטפת אותו, מתפוצצת, ודוחסת אותו לגוש קטן, צפוף ולוהט. כל כך דחוס ולוהט עד שמתחיל בו תהליך של היתוך גרעיני אשר משחרר פרץ אדיר של אנרגיה שמשמידה כל דבר שנמצא באזור)

5. כוכבי הלכת מתגבשים

לאחר שהשמש הוצתה והחלה להאיר, שאריות החומר (הסלעים והאבק) שנותרו סביבה המשיכו להתאחד ולהתחבר זה עם זה עקב כוח המשיכה שפועל ביניהם, הלכו ונהיו יותר ויותר גדולים, עד שנהפכו לבסוף לכוכבי הלכת אשר מקיפים כיום את השמש, ובינהם כדור הארץ שעליו אנו חיים.

זוהי תמונת נוף יפייפיה שהפיקסלים בה עורבבו באופן אקראי בעזרת תוכנת מחשב. קשה מאוד לראות כאן סדר, או לזהות תבניות, נכון?

אלו אותם פיקסלים שראינו קודם, רק בעירבוב אקראי שונה.

מצליחים לראות את "התולעת" במרכז?

אם לא, לחצו על התמונה.

והנה שוב, בדיוק אותם פיקסלים שראינו קודם, אך הפעם המוח שלנו מיד אומר לנו שיש כאן משהו שונה, משהו מסודר... משהו אסתטי, משהו יפה!

למה? מה השתנה?

זוכרים את המאפיינים שהגדרנו קודם עבור סדר?

אחד המרכזיים בהם היה משטחים גדולים בעלי צבע אחיד.

וזה בדיוק מה שרואים כאן!

אגם, עצים וצמחייה, הרים, שלג, שמיים ועננים.

כל אחד מהם יוצר משטח אחיד שהוא אובייקט קל לזיהוי!

לא "מי", אלא מה !

מה שיצר את הסדר הזה, אלו כוחות הטבע, וחוקי הפיזיקה:

כוח המשיכה גרם למים להתנקז למקום הכי נמוך, וליצור אגם יפה.

האבולוציה יצרה את העצים והצמחייה, ובאופן טבעי הם צומחים היכן שיש אדמה פורייה, ויוצרים משטחים ירוקים ואדמדמים יפים.

ההרים נוצרו ע"י תנועות הלוחות הטקטוניים של כדור הארץ, אשר נלחצים זה כנגד זה ויוצרים "קמטים" להם אנו קוראים הרים.

השלג בראש ההר, נוצר עקב הטמפרטורה הנמוכה שגורמת למים לקפוא.

השמיים הכחולים נוצרים עקב פיזור קרני השמש באטמוספירה.

העננים נוצרים עקב תהליך טבעי של התעבות אדי מים באטמוספירה.

העננים נוטים להתקבץ יחד לגושים יפים ולבנים המרחפים בשמיים, משום שהאטמוספירה אינה אחידה. יש בה רוחות, טמפרטורות שונות, ואזורים שונים של לחץ (לחץ נמוך, לחץ גבוה) וכל אלו גורמים לאדי המים להתעבות לעננים רק בחלק מהמקומות, ובמקומות אחרים לא.

כלומר שוב, יש לנו פה דוגמא נהדרת לסדר שנוצר בעצמו, באופן טבעי.

ללא יד מכוונת !!

הסיבה שאנו אוהבים סדר, ומעריכים סדר, היא כנראה אבולוציונית.

סדר מאפשר לנו לזהות סביבנו תבניות אמיתיות במהירות ובקלות, ולא רק תבניות אקראיות פרי דמיוננו כמו אלו שאנחנו מוצאים בעננים, או כמו אלו שמצאנו בדוגמאות שראינו קודם בתוך רעש רנדומלי - אקראי.

כאשר היצורים הראשונים בעלי ראייה ומוח החלו להתפתח, היה ייתרון הישרדותי מובהק לאלו מהם שהצליחו לזהות טוב יותר תבניות בסביבת המחייה שלהם. לאותם יצורים היה סיכוי גבוה יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים:

זה טורף, צריך לברוח ממנו.

זה צמח רעיל, עדיף לא לאכול ממנו.

זה חבר מהקבוצה שלי, כדאי להישאר לידו.

זו נקבה, כדאי להתקרב אליה.

זה מזון, כדאי לנסות להשיג אותו.

זו תהום, כדאי להתרחק ממנה כדי לא ליפול.

זה עץ שקרס (מכשול בדרך) כדאי לעקוף אותו כדי לא להיפצע.

יצור שהייתה לו היכולת לזהות תבניות מעין אלו בצורה טובה, שרד טוב יותר, והצליח להעמיד יותר צאצאים מאשר יצור שלא הייתה לו התכונה הזו.

לכן, באופן טבעי (אבולוציוני) התכונה הטובה הזו שכאמור נותנת לבעל החיים ייתרון הישרדותי, הלכה והתפשטה באוכלוסיה, והשתפרה מדור לדור.

אנחנו אוהבים סדר, מאותה סיבה שאנחנו אוהבים אוכל, זה עוזר לנו לשרוד. כאשר אנחנו מזהים תבניות בצורה טובה יותר, אנו מקבלים החלטות מוצלחות יותר.

אקראיות אמיתית היא כזו שלא ניתן לחזות אותה מראש.

נדמיין מכונה ("קופסה שחורה") המדפיסה רצף ארוך של ספרות: "0" או "1". בכל שנייה היא מדפיסה את הסיפרה הבאה בתור, ונאמר לנו שהסיכוי לקבל את כל אחת מהספרות הוא בדיוק 50%, באופן אקראי לחלוטין.

אם נסתכל על רצף של מיליארדי ספרות שהיא הדפיסה קודם, קרוב לוודאי שנוכל לזהות בהן תבניות דיי בקלות, כלומר רצפים שיש בהם סדר, למשל:

1, 1, 1, 1, 1, 1, 1, 0, 0, 0, 0, 0, 0, 0,

או

0, 1, 0, 1, 0, 1, 0, 1, 0, 1, 0, 1, 0, 1,

(מוצפנת כאן קללה חבוייה, מישהו מצליח לזהות?)

כלומר לזהות תבניות של סדר בדיעבד, זה קל.

וזה בדיוק מה שמחזירים בתשובה עושים, תמיד הם מוצאים "צפנים", ו"נבואות" בתורה ובגמרא רק בדיעבד, אחרי שהמדע כבר גילה תגלית מדעית חשובה, או אחרי שאירוע כלשהו התרחש.

אז הם ינפנפו עם "הצופן" או "הנבואה" המדומיינים שלהם ויקראו בהתלהבות: "תראו, זה כבר היה כתוב כאן, התורה ידעה זאת מראש!".

אך מה לגבי זיהוי תבניות עתידיות? כאלה שעדיין לא נוצרו?

אם הספרות שהמכונה פולטת הן באמת אקראיות, אז לא משנה כמה נחקור ונבדוק את הספרות שכבר הודפסו בעבר, ולא משנה כמה תבניות מדהימות או צפנים נמצא שם, לא נוכל להשתמש בזה כדי לחזות מה יהיו הספרות הבאות בתור שהיא תדפיס, מעבר לרמת הצלחה של 50%. כלומר ניחוש אקראי לחלוטין.

אם לעומת זאת הצלחנו לחזות בצורה מוצלחת אפילו רק 51% מהספרות, לאחר מיליארד ניחושים רצופים למשל, אז זה אומר שעלינו על איזושהו תבנית אמיתית (שיטה) וכי הספרות שהמכונה מדפיסה אינן באמת אקראיות.

תשובה

אכן מדובר בצירוף מקרים !

ישנם כל כך הרבה פרמטרים ונתונים פיזיקלים בעולמנו:

גודלן של שמשות, גודלם של כוכבי לכת (פלנטות), המרחק שלהם זה מזה, זמן ההקפה, המסה שלהם, עוצמת כוח המשיכה, גודלן של גלקסיות וצורתן, יסודות כימיים שונים והתכונות שלהם...

רמת הקושי והאלסטיות של חומרים שונים, גודל האטום, מספר האלקטרונים סביב הגרעין, מספר הפרוטונים והניוטרונים בתוך הגרעין, עוצמת השדה האלקטרומגנטי שהם מפעילים, מולקולות והאטומים שמרכיבים אותן, כרומוזומים, די-אן-איי, סוגי קרינה, תדרים, צבעים...

מתוך כל כך הרבה נתונים, תמיד אפשר למצוא באופן סטטיסטי כמה שיש ביניהם התאמה מקרית, ואז להציג זאת בתור פלא גדול, או "ראייה" לתיכנון.

אם נפזר למשל שק גדול ובו עשרות אלפי גולות בצבעים שונים בתוך אולם כדורסל, באופן סטטיסטי ישנו סיכוי שנמצא בכמה אזורים על רצפת האולם מקבצים של כמה גולות באותו הצבע שנעצרו במקרה זו ליד זו.

למרות שכל גולה התגלגלה לכיוון אקראי, ובמהירות אקראית, וחלקן התנגשו זו עם זו ושינו כיוון, ייתכן שכמה גולות כחולות נעצרו במקרה אחת ליד השנייה.

האם זה נס?

האם מישהו תיכנן את זה?

לא, מדובר בסך הכל בסטטיסטיקה טהורה -

חוק המספרים הגדולים.

הדבר דומה מאוד למשחקי הצפנים של מחזירים בתשובה:

הם נוברים בתוך ים של נתונים, מוצאים כמה התאמות אקראיות בינם ובין פסוקים בתורה, או בינם ובין אותיות אקראיות שחוברו למילים (מה שנקרא דילוגי אותיות), ואז יציגו זאת בתור נס גדול והוכחה לקיומו של אלוהים.

כי הרי מי עוד חוץ ממנו יכל להצפין שם את הצפנים האלה?

התאמה זמנית בלבד

היום ישנה אמנם התאמה טובה בין גודל הירח למרחקו מהשמש, כך שאנו נוכל ליהנות ממראה מרהיב, אך לא תמיד היה כך, וגם לא יישאר כך בעתיד.

הירח הולך ומתרחק מאיתנו כמה סנטימטרים בכל שנה.

לפני כמה מיליוני, ועשרות מיליוני שנים, הירח כיסה את השמש לחלוטין ונראה הרבה יותר גדול ממנה במבט מכדור הארץ. כלומר הדינוזאורים המסכנים ובעלי החיים שחיו בתקופה הזו, לא יכלו ליהנות מליקוי חמה יפה.

ובעוד כמה מיליוני - ועשרות מיליוני שנים, הירח ייראה לנו הרבה יותר קטן מהשמש, ויכסה רק חלק ממנה.

כלומר לגמרי במקרה אנו חיים כיום בתקופה שבה ישנה התאמה יפה שכזו, אך לא כך היה בעבר, וגם לא יישאר כך בעתיד.

42 קיפולים לירח

הנה עוד התאמה מעניינת הקשורה גם היא לירח -

קחו דף נייר וקפלו אותו פעם אחת לחצי. לאחר מכן קפלו אותו פעם נוספת לחצי, ואז שוב, ושוב, ושוב... עד שתגיעו ל 42 קיפולים.

לאחר שתסיימו לבצע את כל הקיפולים, תגלו כי הנייר שקיפלתם כל כך עבה שהוא מגיע עד הירח, ואפילו מעבר... האם מדובר בצירוף מקרים?

כולנו יודעים ש 42 הוא התשובה לכל החידות ביקום, ולפי הראשונים (שקדמו לאמוראים ולגאונים) אחד השמות המפורשים של אלוהים הוא שם בן 42 אותיות...

איך ייתכן שמכל המספרים בעולם, דווקא המספר הכל כך מיוחד 42 הביא אותנו לירח, ולא 35, 94, או 1278?

אז מה המסקנה?

אלוהים כיוון את עובי הנייר, ואת המרחק לירח כך שיהיו תואמים למספר 42? האם מדובר באיזה צופן נסתר שאלוהים הצפין וחיכה שנגלה אותו?

או שאולי... מתוך אינספור קומבינציות של נתונים ופרמטרים בעולם, מצאנו עוד קומבינציה שתואמת במקרה לידע שיש לנו?

לא, אין כאן שום תכנון, מה שיש כאן זה הכרח פיזיקלי שמאלץ את הירח להפנות אלינו תמיד צד אחד, בדיוק כפי שכוח המשיכה מאלץ אבן ליפול תמיד כלפי מטה למרות שבאופן תאורתי היא יכלה לנוע לאינספור כיוונים אחרים.

נעילת גאות

התופעה הפיזיקלית שמאלצת את הירח להפנות אלינו תמיד את הצד היפה שלו, נקראת - נעילות גאות.

כדור הארץ מושך אליו את צידו הקרוב של הירח, ויוצר בקרקע שלו בליטה שמופנית לכיוונו. הדבר דומה לגאות שנוצרת אצלנו באוקיאנוסים כאשר הירח עובר מעל המים, מושך אותם כלפי מעלה ויוצר בהם גבעה שלה אנו קוראים גאות.

גם בעבר כדור הארץ יצר בליטה בקרקע של הירח, אך משום שהירח הסתובב סביב צירו מהר יותר מאשר היום, הבליטה נטתה מעט הצידה ולא הייתה מכוונת בדיוק לכיוונו של כדור הארץ.

לקרקע של הירח יש צמיגות מסויימת, כמו דבש מאוד סמיך שהוצא מהמקרר. היא לא יכולה לחזור באופן מיידי למצב הקודם שלה כמו נוזל, ולכן הבליטה שכדור הארץ יצר בה ניסחפה מעט הצידה - לכיוון שאליו הירח הסתובב.

בגלל שהבליטה שנוצרה היא מעין משקולת שמנסה להימשך לכדור הארץ, היא התנגדה לסיבוב של הירח וניסתה להאט אותו - למשוך לכיוון השני.

הירח האט את מהירות סחרורו עוד ועוד, עד שהזמן שלקח לו להשלים סיבוב אחד סביב צירו, השתווה לזמן שלקח לו לבצע הקפה אחת סביב כדור הארץ. במצב זה, הבליטה מופנית כל הזמן לכיוון כדור הארץ, ונוצר מצב של איזון שבו הבליטה אינה מנסה למשוך את הירח לכיוון אחר, או לשנות את מהירותו.

ניתן להדגים זאת בעזרת נר וקצת דבש, בואו נראה.

בתמונה - צילום מסך מתוך סרטון שמדגים את התופעה.

לוקחים נר ומצפים אותו במעט דבש. על מנת שההדגמה תהיה טובה על הדבש להיות סמיך. אם הוא נוזלי מדי, יש להכניס אותו למשך 15-30 דקות למקרר או לפריזר, עד שיתקשה ויהפוך צמיגי וסמיך יותר.

(מומלץ לקרר גם את החדר עצמו ולהפעיל מזגן לפני תחילת הניסוי)

מה שרואים בתמונה הוא חלקו האחורי (השטוח) של הנר. הנר תקוע בתוך חור שנעשה בקופסת קרטון על מנת לייצב אותו מול המצלמה.

הנר מייצג את הירח, והדבש מייצג את הגמישות שלו ואת יכולתו לשנות מעט את צורתו כתוצאה מהכוח (כוח הכבידה) שכדור הארץ מפעיל עליו.

מחזיקים את הנר בצידו השני של הקרטון, ומסובבים במהירות קבועה.

כפי שאפשר לראות, נוצרת בליטה שנטוייה מעט הצידה - לכיוון הסיבוב, שמהווה מעין משקולת כבדה שמתנגדת לסיבוב ומנסה למשוך לכיוון השני.

צילום מסך נוסף.

ועוד אחד, שלא תגידו שלא מפנקים אתכם.

אם הנר (שמייצג כאמור את הירח) היה מקיף את כדור הארץ, זה המצב שאליו הוא היה שואף להגיע. מצב בו בכל פעם שהוא משלים סיבוב אחד סביב עצמו (סביב צירו) הוא משלים גם הקפה אחת סביב כדור הארץ.

זהו מצב מאוזן שבו (כפי שרואים בתמונה) הבליטה מופנית כל הזמן לכיוון כדור הארץ, ולכן אינה מנסה לשנות את מהירות הסיבוב של הנר.

אחלה.

כפי שכדור הארץ יצר בליטה בירח, האט אותו ונעל אותו לכיוונו, גם הירח שכידוע אינו פראייר עושה את אותו הדבר לכדור הארץ.

גם הירח יוצר בליטה בקרקע של כדור הארץ (גם ביבשות, וגם בקרקעית האוקיאנוסים) שנמשכת כמו משקולת לכיוון הירח, מאטה את מהירות הסיבוב של כדה"א סביב צירו ומנסה להינעל לכיוון הירח.

(וזאת מעבר לבליטה שנוצרת במים - שלה אנחנו קוראים גאות)

אך משום שכדור הארץ פי 81 יותר מאסיבי מהירח (גם בגלל שנפחו גדול יותר כמעט פי 50, וגם בגלל שהוא מכיל ליבה צפופה העשוייה בעיקר מתכות כבדות כמו ברזל וניקל) ומשום שהירח הולך ומתרחק מאיתנו ולכן השפעתו הולכת וקטנה, אז תאורתית רק בעוד כ 50 מיליארד שנים הוא יינעל סופית לכיוון הירח, ויפנה אליו אז כל הזמן את אותו הצד.

אך ההאטה בהחלט "מורגשת" וניתנת למדידה.

למשל על פי טבעות צמיחה שהתגלו בקונכיות ואלמוגים מאובנים מלפני 400 מיליון שנה, אורך היממה היה אז קצר יותר - 22 שעות בלבד (במקום 24 שעות כיום).

לפי חישובים, בעוד 140 מיליון שנה יממה בכדור הארץ תימשך כ 25 שעות.

לא רק הירח שלנו נעול.

רוב הירחים במערכת השמש גם כן נעולים (בגלל אותה תופעה) לכיוון כוכב הלכת שלהם. הנה רשימה של ירחים נוספים שנעולים נעילת גאות, ומפנים כל הזמן את אותו צד (את הצד היפה שלהם) לכיוון הפלנטה שאותה הם מקיפים:

הכוח שאחראי לצורתן העגולה של שמשות (כוכבים) ופלנטות (כוכבי לכת) הוא כוח המשיכה, המכונה גם כוח הכבידה. כאשר ענן של גז, סלעים ואבק בחלל קורס לתוך עצמו עקב כוח המשיכה, ומתחיל להתגבש לגוש יותר ויותר גדול של חומר, נוצר במקביל גם כוח משיכה שנהיה יותר ויותר חזק.

בשלב מסויים כאשר נאסף מספיק חומר בגוש - כוח המשיכה הכולל שהוא יוצר נהיה כבר כל כך חזק שהוא פשוט מועך אותו (כמו פלסטלינה) לצורת כדור. זו הצורה הכי סימטרית שבה כל החלקיקים שמרכיבים את גוש הסלע הזה ואשר נמצאים במרחק זהה מהמרכז, מרגישים את אותה עוצמת משיכה.

אם גוש הסלע שנוצר אינו סימטרי, ויש בו למשל בליטה בצד, אותה בליטה תיצור באזור זה כוח כבידה גדול יותר, אשר ילחץ עליה ויגרום לה להימעך כלפי מטה עד שגובהה יהיה זהה לשאר החומר בגוש.

כלומר בשורה התחתונה - גם כאן אלוהים אינו נחוץ.

נ.ב -

לעיתים חולפים ליד כדור הארץ אסטרואידים (גושי סלע גדולים) שגודלם נע בין כמה מאות מטרים למספר קילומטרים. צורתם של אותם אסטרואידים אינה סימטרית, והם אינם עגולים.

הסיבה לכך היא שכוח הכבידה שהם יוצרים הינו קטן מדי, ואינו מספיק בכדי למעוך אותם לצורה של כדור (כל חומר בעולם יוצר סביבו כוח משיכה, ככל שהחומר מאסיבי יותר וגדול יותר, כך הוא יוצר סביבו כוח המשיכה חזק יותר).