בחלק זה נעבור על טיעונים ושאלות מרכזיים בנושא האבולוציה.

הקופים הקדומים שהתפתחו לבני אדם, הם קופים שנדחקו אל מחוץ ליער, ונאלצו להשתנות על מנת להתאים את עצמם לסביבה חסרת עצים.

מדובר על אזורי יער, שעקב שינויי אקלים נעלמו אט אט, והפכו לסביבת סוואנה כמעט חסרת עצים. היער לא נעלם בן לילה, וגם לא תוך שבוע, מדובר בתהליך ארוך שנמשך אלפי, ואולי אף מיליוני שנים, שבמהלכו העצים הידלדלו לאט לאט, והמרחק ביניהם נהיה יותר ויותר גדול.

הקופים שחיו באזורים אלו, מצאו את עצמם מדור לדור בסביבה עם פחות ופחות עצים, שהמרחק ביניהם הלך וגדל. וכמו שבדרך כלל קורה עם האבולוציה, כאשר הסביבה משתנה היא מפעילה לחץ על בעלי החיים שחיים בה, ומאלצת אותם להשתנות על מנת שיצליחו לשרוד.

אלו השינויים המרכזיים שאיפשרו להם לשרוד:

הליכה זקופה (יחד עם מנגנון יעיל מאוד של הזעה וקירור) איפשרה להם ללכת מרחקים הרבה יותר גדולים, בצורה הרבה יותר יעילה וחסכונית באנרגיה.

עד היום ישנם שבטים באפריקה אשר צדים את הטרף שלהם ע"י התשה שלו. למרות שהטרף שלהם (למשל צבי, או איל) הרבה יותר מהיר מהם, הם רודפים אחריו בסבלנות ובהתמדה - בהליכה מהירה או ריצה קלה, במשך זמן רב, עד שלבסוף הוא מותש וכבר אינו מסוגל לזוז או לברוח.

אז הם יכולים להתקרב עד אליו ולסיים את העבודה.

כמו כן, הליכה זקופה איפשרה להם להבחין מרחוק (ובזמן) בטורפים שאולי אורבים להם כמו אריות ונמרים. בנוסף היא שיחררה את ידיהם, כך שיכלו לשמש עכשיו עבור נשיאת ויצירת כלים, לנשיאת הציד שהם צדו, לעיבוד של הבשר והפרווה, להכנת כלי ציד, ופעולות רבות נוספות.

היעלמות הפרווה, איפשרה להם להתקרר הרבה יותר ביעילות באמצעות הזעה ונידוף שלה מהגוף ללא פרווה שמפריעה.

אש ובישול... ברגע שהם למדו לשלוט באש, ולהצית אותה באופן יזום (למשל באמצעות שיפשוף של שתי אבני צור) הם יכלו להשתמש בה עבור חימום בימים קרים, עבור הרחקת טורפים, ועבור בישול הבשר, ובישול ירקות קשים (למשל תפוחי אדמה) שורשים, ופקעות.

בישול האוכל איפשר להם לאכול בצורה הרבה יותר חסכונית (משום שלאחר בישול האוכל הרבה יותר רך ופריך, והגוף יכול להפיק ממנו יותר אנרגיה) ובנוסף, בישול האוכל איפשר לשרירי הלסת שלהם להיות הרבה יותר קטנים, ופחות מאסיביים, מה שפינה מקום למוח, ואיפשר לו לגדול הרבה יותר מגודלו המקורי.

הגדלת נפח המוח, זהו השינוי שנתן לאותה קבוצת קופים - בני אדם, את הייתרון הגדול ביותר. נפח מוח גדול יותר הפך אותם לאינטיליגנטים יותר, ואיפשר להם ליצור כלי ציד משוכללים יותר כמו חניטות, חיצים וקשתות, או מלכודות מתוחכמות שהטרף נתפס בהן. כמו כן, מוח גדול איפשר לפתח תיקשורת הרבה יותר יעילה, ולמשל לצוד בצורה מתוחכמת יותר ע"י שיתוף פעולה ואיגוף של הטרף מכמה כיוונים שונים.

(מוח האדם גדול פי 3 יותר מאשר מוחם של השימפנזים ושאר קופי האדם)

התשובה היא שלא כל הקופים התפתחו לבני אדם, אלא רק חלק מהם.

רק קבוצה אחת של קופים קדומים אשר נידחקה אל מחוץ ליער, נאלצה להשתנות על מנת להתאים את עצמה טוב יותר לסביבה חדשה ללא עצים. רק הקופים שהיו חלק מהקבוצה הזו, התפתחו אט אט לבני אדם. מדובר בתהליך ארוך של אבולוציה שנמשכה לפי ההערכות כ 7-8 מיליוני שנים.

לשאול איך זה שעדיין יש קופים, זה בערך כמו לשאול:

אם יש בישראל יהודים שעלו ממרוקו, איך זה שעדיין יש יהודים במרוקו?

אם תושבי ארה"ב הם אנגלים שהיגרו בעבר ליבשת אמריקה, אז איך זה שעדיין יש אנגלים שחיים באנגליה?

אם הילדים בנו ארמון מחול על חוף הים, איך זה שעדיין יש חול על החוף?

אם האדם נוצר מעפר, אז איך זה שעדיין יש עפר?

אם מייצרים זכוכית מחול, איך זה שעדיין יש חול?

לפי האבולוציה מעולם לא היה אדם ראשון.

על פי האבולוציה קבוצה של קופים קדומים (אשר מנתה עשרות אלפי קופים) נדחקה אל מחוץ ליער עקב שינויי אקלים - לאזור של סוואנה, מה שאילץ את הקופים שחיו שם להשתנות בהדרגה ולהתאים את עצמם לסביבה חדשה ללא עצים.

הדבר לא קרה בן לילה, מדובר בתהליך ארוך שנמשך כ 7-8 מיליוני שנים, שבמהלכו קופים אלו השתנו, ומדור לדור נהיו יותר ויותר דומים לבני אדם.

אף פעם לא הייתה קופה שהולידה פתאום בן אדם. אלא, הייתה קבוצה גדולה שמנתה כמה עשרות אלפי קופים, שמדור לדור תכונותיהם השתנו, עד שלאחר דורות רבים כבר ניתן היה לזהותם כבני אדם קדמונים.

האדם הראשון שדיבר אנגלית

לשם המחשה, לשאול מתי נוצר האדם הראשון, זה בערך כמו לשאול מתי נולד האדם הראשון שדיבר אנגלית.

אף פעם לא היה אדם ראשון שדיבר אנגלית (חישבו על כך, זה גם לא הגיוני, אם היה אדם ראשון שדיבר אנגלית לא היה לו עם מי לדבר, משום שאף אחד חוץ ממנו לא דיבר או הבין אנגלית).

אלא, מדובר על שפה שהתפתחה אט אט ובהדרגה משפות קדומות יותר כמו לטינית ושפות נוספות, שהשתלבו יחד עד שלבסוף (לפני בערך כ 500-700 שנה) נוצרה שפה שכבר ניתן לזהותה כאנגלית שקרובה לאנגלית של ימינו.

באופן דומה, לא היה אדם ראשון, משום שאם זה היה המצב, לא היה לו עם מי להתרבות (כי הוא היה הראשון) והוא היה פשוט נכחד ונעלם.

מדובר בסך הכל בעניין של הגדרות, ואין צורך לריב על כך.

אם מסתכלים על הערך "אדם" בויקיפדיה, רואים שמבחינת קטלוג מדעי האדם מסווג כשייך לממלכת בעלי החיים (כלומר אנחנו סוג של בעל חיים), מחלקת היונקים, סדרת הפרימטים, תת-סדרה בשם קופים צרי-אף, ומשפחה בשם "הומינידיים" המוכרת בשמה העממי "קופי אדם".

כלומר לפי הגדרה זו האדם הוא קוף (קוף אדם, וקוף צר-אף).

לעומת זאת בערך "קוף" בויקיפדיה, רשום כי קופים הם שם עממי לבעלי חיים מסדרת הפרימטים, אולם קבוצה זו (כאמור קופים) אינה כוללת את קופי האדם, ואינה כוללת את האדם עצמו, כך כאמור לפי ויקיפדיה.

כלומר לפי הגדרה זו האדם איננו קוף.

מבולבלים? גם אנחנו.

בקיצור, שכל אחד יחליט אם הוא קוף או לא.

האב הקדמון המשותף לנו ולשימפנזים היה יונק קדום מסדרת הקופאים (פרימטים), לפי ויקיפדיה ישנם 4 מועמדים מובילים (שנמצאו מאובנים שלהם) לתפקיד האב הקדמון המשותף, ואלו הם:

סהלאנתרופוס צ'אדנסיס.

אורורין טוגננסיס.

ארדיפיתקוס קדבה.

ארדיפיתקוס רמידוס.

כולם שייכים למשפחת הפרימטים (המכונה בשם העממי "קופים") וספציפית הם שייכים למשפחת קופי האדם, אך הם עצמם לא היו בני אדם.

אם נלך עוד יותר אחורה בזמן, אז התפתחנו מיונק קדום שאינו שייך למשפחת הקופים, ולפני כן מזוחל קדום, לפני כן מדגים, ולפני כן מחיידק קדום שהוא האב הקדמון המשותף לכל בעלי החיים על פני כדור הארץ.

התשובה היא לא.

המונח "אב קדמון משותף" (לנו ולשימפנזים) עשוי קצת לבלבל.

לא מדובר על קוף אחד בודד, אלא, הכוונה היא לקבוצה גדולה של קופים (שחיה ביערות של אפריקה) שבשלב מסויים התפצלה לשתי קבוצות נפרדות:

קבוצה אחת נשארה ביער והמשיכה להתפתח שם, אלו קופי השימפנזה של ימינו, שנשארו בסביבת המחייה הטבעית שלהם.

קבוצה שנייה, שמנתה כמה עשרות אלפי קופים שנדחקו אל מחוץ ליער, נאלצה להתאים את עצמה בתהליך ארוך של ברירה טבעית לסביבת סוואנה, שהיא סביבה כמעט חסרת עצים. קבוצה זו התפתחה במשך מיליוני שנים, והפכה בהדרגה לבני האדם שחיים כיום על כדור הארץ.

שתי קבוצות אלו הן שני ענפים בעץ האבולוציוני - שהתפצלו מענף משותף, והאב הקדמון המשותף (לנו ולשימפנזים) הוא נקודת הפיצול שממנה התפצלו שני ענפים אלו.

קבוצת השימפנזים כמעט ולא השתנתה, זאת משום שהקופים בקבוצה זו נשארו ביערות, בג'ונגלים, בסביבה שהם כבר היו מותאמים אליה, ולכן כמעט לא הופעל עליהם לחץ אבולוציוני להשתנות.

לכן קופי השימפנזה של ימינו הרבה יותר דומים לאותו אב קדמון משותף, מאשר אנחנו דומים לו.

הקבוצה השנייה לעומת זאת, זו שנדחקה אל מחוץ ליער, נאלצה לעבור אבולוציה הרבה יותר מהירה ומשמעותית, וזאת על מנת להסתגל לסביבה החדשה, סביבת סוואנה שהיא שונה לחלוטין מסביבת היער שאליה היא הייתה מורגלת.

על קבוצה זו הופעל לחץ אבולוציוני חזק מאוד, ולכן היא השתנתה באופן משמעותי יותר וצברה תכונות שעזרו לה פרטים בה לשרוד בסביבה שהיא כמעט חסרת עצים.

קבוצת קופי האדם הקדומים המכונה "האב הקדמון המשותף" לנו ולשימפנזים, שממנה התפתחו כאמור גם השימפנזים וגם אנחנו, חיה לפני בערך כ 6-7 מיליון שנה, אז התרחש הפיצול המדובר.

כאשר היצורים הראשונים, הזעירים, המיקרוסקופיים, החלו לפתח איברי חישה, היה ייתרון מובהק לאלו מהם שאיברי החישה והאכילה (פה, עיניים, אף...) התפתחו אצלם בקדמת הגוף, בכיוון התנועה שלהם.

יצורים אלה שרדו טוב יותר מיצורים שפיתחו פה, עיניים או אף על הגב, על הבטן, או בחלק האחורי של הגוף. לכן, התכונה החיובית והמועילה הזו של איברי חישה (ואכילה) בקדמת הגוף הלכה ונעשתה יותר ויותר נפוצה מדור לדור, עד שלכל האוכלוסיה הייתה את התכונה הזו.

כאשר תכונה זו התקבעה והפכה נפוצה, אז ממילא (כפי שהמאמינים אוהבים להגיד) היא עברה בתורשה לכל היצורים שהתפתחו בהמשך, כולל אנחנו.

אפשר לחשוב על כמה הסברים הגיוניים:

אותות חזקים יותר

מוח שהתפתח בקדמת הראש, בסמוך לאיברי החישה (עיניים, אף, איברי טעם בפה, אוזניים...) קלט מהם אותות חזקים יותר, ולכן הצליח לפענח אותם בצורה יעילה יותר מאשר מוח שהתפתח בחלק האחורי של הגוף, שקיבל אותות (חשמליים וכימיים) חלשים יותר, והיה קשה לו לפענח אותם כמו שצריך.

זמן תגובה מהיר יותר

אפשר לשער כי מערכת העצבים הפרימיטיבית שהייתה ליצורים הזעירים הראשונים שהחלו להתפתח, הייתה איטית מאוד והתבססה בעיקר על העברה כימית של מולקולות (גם כיום מערכת העצבים מבוססת על שילוב של אותות חשמליים וכימיים, למשל הסינפסות של תאי המוח מקבלות אותות חשמליים, ובתגובה משפריצות כימיכלים שנקלטים בתאי העצב הסמוכים).

במצב כזה, יצור שהמוח התפתח אצלו בראש (ליד איברי החישה) הגיב קצת יותר מהר מיצור שהמוח התפתח אצלו בחלק האחורי של הגוף.

גם אם ההבדל הקטן במרחק (למשל חצי ס"מ) איפשר לו להגיב כ 100 מילישניות (עשירית השנייה) מהר יותר מיצור עם מוח ברגל או בגב, אם הדבר איפשר לו להתחמק מטורפים רק ב 5% מהמקרים (לעומת יצור עם מוח בחלק האחורי של גופו שהצליח להתחמק מטורפים באחוז אחד מהמקרים) וכבר הוא שרד טוב יותר, ולכן העביר את התכונה הטובה הזו לצאצאים שלו.

חיסכון באנרגיה

מוח שהתפתח בקדמת הגוף בסמוך לאיברי החישה, הקטין את המרחק שהאותות צריכים לעבור מהחושים למוח, וכך איפשר לאותו יצור לחסוך אנרגיה ולנצל אותה בצורה יעילה יותר ופחות בזבזנית.

בשתי מילים: ייתרון הישרדותי.

היום רובנו חיים בבתים, משרדים וחדרים ממוזגים, ופרט לעניין האסתטי, לא ממש קריטי בשבילנו אם יהיו לנו גבות מעל העיניים או לא...

אך בעבר הרחוק הדבר היה קריטי, מאוד קריטי.

בני האדם הקדמונים שמהם התפתחנו, חיו בסביבה חמה ולחה, והרבו לעסוק בפעילות גופנית מאומצת כמו ציד, וליקוט של מזון (לכן הם נקראו "ציידים לקטים", כלומר הם צדו בשר, וליקטו צמחים, פירות, ירקות ופקעות מאכל).

בתנאים אלו, ברור שהם הזיעו הרבה (הזעה היא מנגנון שהאבולוציה פיתחה אשר מאפשר לגוף להתקרר מאוד ביעילות) ויצור שלא היו לו גבות, כלומר הפרווה מעל עיניו נעלמה, סבל יותר מדלקות וזיהומים בעיניים.

כאשר הוא רדף אחרי הטרף שלו והזיע, הזיעה המלוכלכת ניגרה לתוך עיניו והגבירה את הסיכוי להתפתחות של דלקות עיניים. באותה תקופה לא היו מרפאות ובתי חולים, וסביר שאדם קדום כזה ללא גבות ראה פחות טוב ואולי אף התעוור, כתוצאה מזיהומים ודלקות שפגעו עוד ועוד בראייה שלו.

כלומר הוא שרד פחות טוב, ולא הצליח להעמיד צאצאים.

הפרטים באוכלוסיה שכן היו להם גבות (שספגו את הזיעה והסיטו אותה הצידה) סבלו פחות מדלקות וזיהומי עיניים, ולכן שרדו יותר טוב והעבירו לצאצאים שלהם את התכונה הטובה של גבות מעל העיניים.

לפי מחקרים, ההתפצלות לזכרים ונקבות התרחשה בערך לפני 3-4 מיליארד שנים, בקרב חיידקים, או יצורים חד-תאיים (או רב-תאיים) פשוטים מאוד.

משום שחיידקים לרוב אינם משאירים אחריהם מאובנים (אין להם עצמות, או חלקי גוף קשים שיכולים להתאבן) קשה לדעת מה היו שלבי ההתפתחות המדוייקים שהובילו ממצב בו חיידקים שהתרבו בדרך א-זוויגית שבה כל חיידק מתפצל ל 2 וחוזר חלילה, עברו למצב שבו ישנם זכרים ונקבות שמתרבים יחדיו.

אך מה שכן אפשר לעשות, זה לבחון אלמנטים דומים ופשוטים הרבה יותר שקיימים בטבע כיום, ולנסות לחשוב על תרחיש אפשרי שבו אלמנטים דומים שהיו קיימים בעבר הקדום הובילו בהדרגה להיווצרות של זכרים ונקבות.

העברת גנים בין חיידקים

בניגוד לתהליך המוכר לכולנו של העברת גנים אנכית, שבמסגרתו הורים מעבירים את מטענם הגנטי לצאצאים שלהם (או חיידקים המתפצלים לשניים ומשכפלים את המטען הגנטי שלהם) ישנו גם תהליך הנקרא "העברת גנים אופקית", שבו חיידק מעביר את מטענו הגנטי לחיידק אחר שנמצא באותה סביבת מחייה.

תהליך זה נפוץ בעיקר בקרב חיידקים ויצורים מיקרוסקופיים.

העברת גנים אופקית מתרחשת ע"י מגע ישיר בין שני חיידקים ( = "קוניוגציה", מילה נחמדה לכל הדעות) או ע"י כך שחיידק אחד מפזר חלקים ממטענו הגנטי לסביבת המחייה, ולאחר מכן חיידק אחר שבמקרה עבר שם אוסף את המטען הגנטי ומשלב אותו עם המטען הגנטי שלו עצמו - תהליך זה מכונה "טרנספורמציה", כלומר העברת גנים בין חיידקים ללא מגע ביניהם.

הפרייה ללא מגע אצל דגים

גם רוב הדגים מתרבים ללא מגע ישיר.

תחילה הנקבה מפזרת את מטענה הגנטי (ביציות) על החול, לאחר מכן הזכר עובר מלמעלה ומפזר את מטענו הגנטי - זרע, על הביציות, ונוצרת הפרייה.

אנזימים וחלבונים

שני מרכיבים מרכזיים ובסיסיים ביותר בגופנו הם חלבונים ואנזימים:

חלבונים מורכבים משרשרת של חומצות אמינו, כל חלבון מקופל ומכווץ למעין פקעת או כדורון קטן בעל צורה תלת-מימדית ספציפית.

לחלבונים תפקיד חשוב ביותר בגופנו, רבים בהם מרכיבים את גופנו - את תאי הגוף, את העור, את השיער ועוד, ורבים אחרים מבצעים תפקידים חשובים כמו נשיאת חמצן מהריאות לתאי הגוף, או איסוף של פחמן דו חמצני מתאי הגוף והעברתו לריאות לצורך הוצאתו החוצה.

אנזימים (או "זרזים") מתחברים לחלבונים, ואז מפרקים אותם, או מחברים אותם יחד לחלבון גדול יותר. האנזימים מזרזים תהליכים כימיים המתרחשים בגופנו ובתוך התאים - תהליכים שהיו מתרחשים גם באופן טבעי ללא עזרתם של האנזימים, אך בקצב הרבה יותר איטי שלא היה מאפשר לגוף לתפקד.

לכל אנזים יש מעין שקע קטן המכונה "האזור הפעיל", התואם בצורתו לחלבונים שאותם הוא מרכיב או מפרק. האזור הפעיל יכול למשל לקרב שני חלבונים בדיוק בזווית הנכונה, כך שהם יתחברו יחד.

(גם אנזים הוא למעשה סוג של חלבון... כן כן)

כאמור כל אנזים תואם בצורתו לחלבון או לחלבונים שעליהם הוא פועל.

(מפרק, או מרכיב אותם יחד)

לאחר שהחלבון התחבר לאתר הפעיל של האנזים, מתבצעת הפעולה.

(האיורים מבוססים על סדרת סרטונים בנושא אנזימים, חלבונים וביולוגיה)

אחרי שראינו אלמנטים בסיסיים של חיבור והעברת מטען גנטי, ניתן לחשוב על תרחיש אפשרי שהיווה (אולי) את תחילת ההתפתחות של זכרים ונקבות:

1. חיידקים (או יצורים מיקרוסקופים פשוטים) העבירו ביניהם מדי פעם גנים בצורה אופקית, ועירבבו את הגנים שלהם עם גנים של חיידקים אחרים שחיו באותה סביבת מחייה. אם במגע ישיר, ואם ע"י פיזור ואיסוף חיצוניים ללא מגע.

(מצב שקיים גם אצל חיידקים רבים כיום)

2. עקב מוטציה גנטית, נוצר אצל אחד החיידקים שקע קטן (בדומה ל"אזור הפעיל" של אנזימים) שנתן לו ייתרון. מצד אחד השקע איפשר לו לאסוף בצורה יעילה יותר מטען גנטי שפוזר ע"י חיידקים אחרים, ואיפשר לו לשמור עליו טוב יותר מפגעי הסביבה עד שהצליח לקלוט אותו לתוכו.

במקרה של מגע ישיר, השקע איפשר לחיידקים להיצמד יחד בצורה טובה יותר, ולמשך זמן ארוך יותר, ובכך הגדיל את הסיכוי ל"הפרייה", כלומר למעבר יעיל של גנים בין החיידקים.

3. עקב מוטציות, השקע הלך והעמיק, ובכך שיפר את הנקודות שצויינו קודם - אחיזה ואיסוף, ואת הסיכוי להעברת גנים מוצלחת בין החיידקים.

4. במקביל (שוב, עקב מוטציה אקראית) נוצרה אצל חלק מהחיידקים בקבוצה בליטה קטנה שיכלה להיכנס לתוך אותו שקע. הבליטה איפשרה היצמדות טובה יותר של החיידקים, והגדילה את הסיכוי לכך שהמטען הגנטי יעבור בצורה מוצלחת לחיידק השני, ולא ייפלט בטעות לסביבה וילך לאיבוד.

בנוסף, המטען הגנטי החופשי בתא נטה להצטבר בתוך אותה בליטה, בדומה לאבק וליכלוך בבית שלרוב נוטים להצטבר בעיקר בפינות ובכרכים. בהמשך, עקב מוטציה או סדרה של מוטציות נוצר רפלקס, שגרם לאותה בליטה/שלפוחית להתכווץ ולפלוט את המטען הגנטי שבתוכה החוצה כאשר זוהתה היצמדות יציבה לחיידק אחר.

כלומר לחיידקים בעלי שקע, ובעלי בליטה, היה סיכוי גדול יותר לערבב ביניהם גנים בצורה מוצלחת, ולהפיץ אותם לדורות הבאים. כלומר גם לצאצאים שלהם היו שקעים ובליטות, והתכונה המועילה הזו הלכה והתפשטה באוכלוסיה.

5. כפי שקורה פעמים רבות באבולוציה, גם כאן המערכת הפשוטה הזו הלכה והשתכללה עם הזמן, והשתפרה באופן הדרגתי - צעד צעד, כאשר כל צעד נותן לבעל החיים ייתרון נוסף.

עד שלבסוף, לאחר מיליארדי שנות אבולוציה, נוצרה מערכת הרבייה המשוכללת שאנו רואים כיום אצל בעלי החיים:

החיידקים בעלי השקע היוו את "הנקבות" הראשונות. במהלך הדורות, במשך מיליארדי שנים, המערכת הפשוטה הזו הפכה לרחם, שחלות וביציות.

החיידקים בעלי הבליטה היו "הזכרים" הראשונים. גם כאן בתהליך ארוך של אבולוציה המערכת הפשוטה הזו הלכה והשתכללה, והפכה למערכת הרבייה הזכרית המורכבת שאנו רואים כיום אצל בעלי חיים (בעיקר אצל יונקים) אשר יודעת לייצר זרע, לאגור אותו, ולפלוט אותו החוצה בזמן הזדווגות.

הייתרון הגדול התרבות בעזרת זכר ונקבה הוא גיוון גנטי.

כאשר בעלי חיים בקבוצה או בלהקה מערבבים ביניהם גנים, נוצר שוני ומגוון בין הצאצאים, שעוזר להם להתאים את עצמם טוב יותר לסביבת המחייה, ועוזר להם לשרוד טוב יותר במקרה שסביבת המחייה משתנה.

ברבייה של זכר ונקבה, כל צאצא מכיל עירבוב אקראי של גנים מאביו ואמו (כלומר הוא מקבל מגוון תכונות משני הוריו) בתוספת מוטציות, מה שיוצר מגוון הרבה יותר גדול של תכונות בצאצאים מאשר רבייה המבוססת על מוטציות בלבד (כמה "אותיות" בודדות שהשתנו באקראי בגנום שלו).

אם למשל מזג האוויר משתנה, מגיע טורף חדש לאזור, או מתפשטת באזור מגפה, בשל מגוון התכונות הגדול והשוני בין בעלי החיים בקבוצה, חלק מהם יצליחו לשרוד ולהוליד צאצאים, וכך הקבוצה לא תיכחד ותמשיך לשגשג.

איך זה שחיידקים מצליחים להסתדר בלי זכר ונקבה?

שונות (בין בעלי החיים בקבוצה) המבוססת רק על מוטציות, כלומר מצב בו הצאצאים הם העתק כמעט מושלם של ההורה שלהם, בתוספת מוטציות מועטות ונדירות, טובה רק לבעלי חיים בעלי מחזור חיים (זמן דור) מהיר מאוד כמו חיידקים, אך היא אינה מתאימה לבעלי חיים בעלי מחזור חיים איטי כמו זוחלים ויונקים.

התבססות על מוטציות בלבד לא תספיק בכדי ליצור מגוון גדול מספיק של תכונות אצל בעלי חיים בעלי מחזור חיים ארוך, משום שכל שינוי לרעה בסביבת המחייה, וכל מגפה, עלולים להשמיד את כל האוכלוסיה שלא תצליח להסתגל לשינוי.

(משום שכל בעלי החיים בקבוצה הם העתק כמעט מושלם אחד של השני, לא יהיו בקבוצה בעלי חיים בעלי תכונה ייחודית שתאפשר להם להתגבר על הבעיה החדשה שצצה, או להסתגל אליה)

קצב הריבוי של חיידקים הינו מהיר ביותר, חיידקים מייצרים דור חדש של חיידקים בערך כל 20 דקות. חיידק בודד יכול ליצור אוכלוסיה בת מיליארדי חיידקים שמאוד דומים לו - תוך פחות מ 24 שעות.

עם קצב התרבות כל כך מהיר וזמן דור כל כך קצר, מספיק שתיווצר מדי פעם מוטציה אשר תגרום לחיידק להיות מעט שונה מאביו (החיידק שממנו הוא התפצל), בכדי שיווצר באוכלוסיית החיידקים מספיק גיוון גנטי שיאפשר להם להתאים את עצמם במהירות לסביבת מחייה משתנה.

אנו רואים זאת למשל עם חיידקים שעמידים לאנטיביוטיקה. בכל שנה המדענים ואנשי הרפואה צריכים לפתח אנטיביוטיקה חדשה, משום שהחיידקים מחוללי המחלות והזיהומים שהאנטיביוטיקה אמורה לפעול נגדם, מצליחים לפתח נגדה עמידות ולכן היא כבר לא משפיעה עליהם.

זהו מירוץ חימוש מתמשך שבו כל פעם צד אחר מנצח.

המדענים מייצרים אנטיביוטיקה שמצליחה להשמיד כמעט את כל החיידקים מחוללי הזיהומים בגוף, אך עקב מוטציות (ועקב כך שחלק מהחולים אינם ממלאים בקפידה אחר הוראות הרופא, ומפסיקים לקחת את האנטיביוטיקה לפני הזמן) חלק קטן מהחיידקים מצליחים לפתח נגדה עמידות - ולשרוד, ואז הם מייצרים דור חדש של חיידקים שהאנטיביוטיקה כבר אינה משפיעה עליהם.

וחוזר חלילה.

התשובה הקצרה לכך היא שכמו הרבה דברים בטבע, גם כאן האינטרקציה בין הפרטים באוכלוסיה יוצרת איזון, ויחס שווה בין זכרים ונקבות.

טורפים ונטרפים

דוגמא טובה לכך היא טורפים ונטרפים בטבע.

אם יהיו יותר מדי טורפים (למשל נמרים, זאבים ואריות) הם יכחידו, או יצמצמו מאוד את אוכלוסייה הנטרפים (איילות, זברות ואיילות לשם הדוגמא) לא יהיה להם מה לאכול והם יתחילו למות ברעב, מה שיגרום להקטנת אוכלוסייה הטורפים.

ואם יהיו יותר מדי נטרפים, יהיה שפע של אוכל עבור הטורפים, אוכלוסייתם תלך ותגדל, הם יטרפו יותר, ושוב יקטינו את אוכלוסיית הנטרפים אוכלי העשב.

כלומר יש לנו כאן מנגנון שבאופן טבעי יוצר איזון בין מספר הטורפים למספר הנטרפים, ושומר על יחס קבוע ביניהם.

חזרה לענייננו

גם בעניין זכרים ונקבות ישנם מנגנונים טבעיים אשר יוצרים איזון ויחס שווה (אצל רוב בעלי החיים בעולם הטבע) בין מספר הזכרים למספר הנקבות.

הנה ההסבר המקובל לכך על פי ויקיפדיה:

1. נניח שיש אוכלוסייה בה יש נטייה גנטית להוליד יותר נקבות.

2. במצב כזה, לכל זכר באוכלוסיה יהיה סיכוי גבוה יותר למצוא זיווג, ולהעמיד צאצאים (כי יש שפע של נקבות, ויותר קל לו למצוא בת זוג) זאת לעומת נקבה שצריכה להתחרות על הזכרים המעטים שישנם בקבוצה.

3. לכן, להורים בעלי נטייה גנטית להוליד יותר זכרים יהיה ייתרון, זאת משום שבאופן ממוצע - על פי הסעיף הקודם, יהיו להם יותר נכדים (שגם להם תהיה נטייה גנטית להוליד יותר זכרים מנקבות).

4. בשל כך, הנטייה הגנטית להוליד (בממוצע) יותר זכרים, תלך ותתפשט באוכלוסיה, ולידות של זכרים תהיינה יותר ויותר נפוצות.

5. ככל שמספר הזכרים באוכלוסיה עולה, והיחס בין זכרים לנקבות מתקרב ל 1:1 (כלומר 50% זכרים, ו 50% נקבות) כך הולך ומתפוגג הייתרון של להיות זכר, כי עכשיו לכל זכר תהיה בממוצע נקבה אחת בלבד אשר פנוייה להזדווגות והולדת צאצאים שישאו את הגנים שלו.

6. באופן דומה, אם נהפוך בסעיפים שפורטו קודם בין זכרים לנקבות, כך שתהיה (בסעיף 1) נטייה גנטית להוליד יותר זכרים באוכלוסיה, שוב יווצר איזון טבעי לפי אותם כללים, ושוב יווצר יחס שווה בין זכרים לנקבות.

מה שקובע אלו רק הממצאים והראיות, ולא מה נראה או לא נראה לנו הגיוני.

גם תורת הקוונטים ותורת היחסות של אינשטיין נשמעות מאוד חסרת היגיון (הן טוענות למשל כי ניתן להאט את הזמן, ושחלקיק יכול להיות בו זמנית בשני מקומות שונים) ועדיין אף אחד כבר לא מפקפק בקשר לנכונותן.

אנחנו רואים כיצד ביצית (מופרית) זעירה שגודלה עשירית המילימטר, גדלה והופכת תוך 9 חודשים לתינוק שלם, חי ונושם על כל מערכותיו המורכבות. אז מדוע בלתי אפשרי שדבר דומה יתרחש במהלך מיליארדי שנים?

מה ההבדל?

(ההשוואה אינה מדוייקת, תינוק שמתפתח ברחם אמו לא עובר אבולוציה, אך עדיין יש לנו כאן דוגמה לתא זעיר שהופך תוך מספר חודשים לאדם שלם)

הבריאתנים אוהבים להציג דוגמאות לאיברים "מורכבים מדי" שכביכול לא יכלו להתפתח באופן הדרגתי בדרך של אבולוציה. למשל העין (מה התועלת בחצי עין? הם שואלים), כנף של ציפור (מה הטעם ב"חצי כנף"?) ועוד ועוד...

עד שחלק זה יושלם, הנה שני סרטונים מצויינים על התפתחות העין:

התפתחות העין 1

התפתחות העין 2

דוגמה נוספת שהבריאתנים מאוד אוהבים להציג היא השוטון החיידקי.

מנוע ביולוגי מופלא שלטענתם לא יכל להתפתח באופן הדרגתי, שהרי מספיק שנפרק ממנו רכיב אחד והוא יפסיק לעבוד... מה ש"מוכיח" לטענתם כי הוא נוצר בשלמותו כבר מהתחלה ע"י מתכנן תבוני...

כך בריאתנים מדמיינים את התפתחותם של איברים ביולוגים מורכבים.

כך זה עובד במציאות. איברים מורכבים מתפתחים בהדרגה, כאשר לכל שלב ביניים יש תפקיד מועיל כלשהו בגוף או בתא.

חיידקים רבים משתמשים בשוטון כדי להניע את עצמם קדימה (או אחורה, בהתאם לכיוון הסיבוב של השוטון) לסוגים שונים של חיידקים יש מספר שונה של שוטונים, יש כאלה עם שוטון אחד, יש כאלה עם שני שוטונים, ואף יותר.

הנה דוגמה לשלב ביניים בדרך לשוטון.

בסיס השוטון, תואם בדיוק למערכת הפרשה סוג 3 (כך ביולוגים מכנים זאת) המשמשת חיידקים רבים כפתח להפרשת רעלים לתא המארח.

והנה דוגמה נוספת לשלב ביניים (שקיים גם היום אצל חיידקים רבים) בדרך לשוטון, מערכת הזרקה הדומה למחט של מזרק, בעזרתה החיידק עוקץ את התא שאותו הוא תוקף ומזריק לתוכו רעלנים.

המערכת אינה כוללת את החלבונים שמאפשרים למזרק להסתובב, אך החלבונים שכן נמצאים שם תואמים בדיוק את אלו שנמצאים באותו מיקום בשוטון.

שימו לב, זה שמערכת מהווה מעין "שלב ביניים" למערכת מורכבת יותר, לא בהכרח אומר שהיא תתפתח לאותה מערכת.

הדבר תלוי במוטציות אקראיות שאולי יווצרו ואולי לא, כמו כן, אם המערכת הקיימת מאפשרת לבעל החיים (חיידק במקרה הזה) להסתדר מספיק טוב בסביבת המחייה שבה הוא חי, אז ייתכן שהאיבר יישאר כפי שהוא ולא ישתנה.

אפשר למצוא דוגמאות רבות לכך בטבע:

למשל בת יענה (יען) שיש לה "חצי כנף" שאינה מתפתחת לכנף תעופה המאפשרת לה לעוף. אך עדיין, היען יכולה להשתמש בה לחימום הביצים ושמירה על החום שלהן בזמן דגירה, עבור מופעי חיזור, או להברחת טורפים.

מלכודת עכברים קלאסית:

1. פלטת עץ (בסיס).

2. מוט מתכת (להחזקת הקפיץ במצב דרוך).

3. קפיץ (המספק את האנרגייה לפטיש).

4. פטיש (שמכה בעכבר והורג אותו).

5. מחזיק פיתיון (שם מניחים את הגבינה).

בריאתנים אוהבים להציג מלכודת עכברים כדוגמה למערכת "בלתי פריקה" שלא יכלה להיווצר בהדרגה. הם טוענים (ובצדק) שמספיק שנפרק רכיב אחד או שניים מהמלכודת, והיא תפסיק לתפקד ולא תוכל לתפוס יותר עכברים.

הביולוג הקתולי קן מילר מדגים כיצד גם אחרי שפירקנו מהמלכודת שני חלקים חשובים (את מוט המתכת, ואת מחזיק הפיתיון) היא עדיין שימושית.

נשארנו רק עם הבסיס, הקפיץ והפטיש, אמנם לא ניתן לתפוס בעזרתה עכברים, אך כן ניתן להשתמש בזה בתור תופסן לעניבה (הנקרא גם "מהדק עניבה", פריט אופנתי המצמיד את העניבה לחולצה כך שלא תזוז ממקומה).

גם בבסיס העץ של המלכודת ניתן להשתמש, למשל בתור מעצור לדלת... וכך גם בכל אחד משאר החלקים, או שילובים שונים ביניהם.

מומלץ לבדוק בהקשר זה את הסרטון הבא.

(ניתן להפעיל כתוביות תרגום אוטומטיות לעברית)

זה שאיבר שהוא שריד אבולוציוני עבר הסבה ועכשיו הוא משמש עבור תפקיד אחר, לא אומר שזה היה תפקידו המקורי!

חישבו על אדם שנמאס לו מההמולה בעיר, והחליט לעבור לגור בביקתה ביער.

מאחר ואין ביער כבישים והרכב כבר לא יכול לשמש אותו עבור נסיעות, ומאחר והרכב כבר מאוד ישן והוא ידע שהוא לא יצליח למכור אותו, הוא החליט להשתמש בו בתור עדנית צמחים.

הוא פתח את חלונות הרכב, מילא אותו באדמה, והתחיל להשתמש בו בתור עדנית שבה הוא גידל ירקות וצמחי תבלין.

האם זה אומר שהרכב יוצר בכדי לשמש בתור עדנית צמחים?

חישבו על אדם שלוקח ספר עבה ומשתמש בו בתור הגבהה למסך מחשב, האם זה אומר שהספר נכתב והודפס בכדי לשמש בתור הגבהה למסך מחשב?

לאבולוציה אין שום בעיה עם איברים שעוברים הסבה לתפקיד אחר!

ישנן אינספור דוגמאות לאיברים שהשתנו במהלך האבולוציה והחלו לשמש עבור תפקיד שונה לגמרי מתפקידם המקורי, למשל:

כאשר הדגים הראשונים יצאו מהמים, החלו לזחול על יבשה והתפתחו לזוחלים, הסנפירים שלהם אשר שימשו אותם במים עבור שחייה עברו הסבה והתפתחו לגפיים קדמיות ואחוריות המשמשות להליכה על יבשה!

הגפיים הקידמיות של זוחלים ששימשו אותם עבור הליכה, עברו הסבה לכנפיים אצל הציפורים, ועכשיו הן משמשות אותן עבור תעופה.

כנ"ל אצל העטלף, הגפיים הקידמיות שלו (שבין אצבעותיהן מתוח קרום) אשר משמשות אותו לתעופה, שימשו את היונק הקדום (דמוי עכבר או חדף) שממנו הוא התפתח עבור הליכה.

כאשר חלק מהזוחלים התפתחו ליונקים, עצמות הלסת האחוריות שלהם השתנו בהדרגה והפכו לשלושת עצמות השמע הקטנות שיש לכולנו (ולכל היונקים) בעומק האוזן מאחורי עור התוף, ומאפשרות לנו לשמוע הרבה יותר טוב מזוחלים, כולל צלילים ותדרים שהם כלל לא מסוגלים לשמוע.

לליוויתן ולדולפין יש סנפירים שהיו בעבר גפיים קדמיות של יונק יבשתי קדום שממנו את התפתחו, גם כאן הגפיים עברו הסבה והפכו לסנפירי שחייה.

התוספתן

ייתכן כי התוספתן משמש כמקום מפלט לחיידקים טובים במעי, אך נראה כי הנזק רב בהרבה על התועלת.

אנשים שעברו ניתוח להסרת תוספתן חיים מצויין ללא שום בעיות מיוחדות.

כל כך הרבה אנשים מתו בייסורים קשים במהלך ההיסטוריה עקב דלקות בתוספתן, גם היום אנשים רבים מגיעים לבית החולים כשהם מתפתלים מכאבים עקב תוספתן מודלק.

אם התוספתן כל כך חשוב, מדוע אלוהים לא יכל ליצור אותו כך שיעשה את תפקידו וזהו, בלי לגרום לנו כל כך הרבה צרות וכאבים?

עצמות רגלי הליוויתן

אוקיי, אז פורסם מחקר שהעלה השערה (לא מוכחת) שאולי הליוויתן הזכר נעזר בעצמות הרגליים האחוריות כדי ללחוץ על אזור החלציים שלו בזמן הזדווגות עם הנקבה, אך מדוע לנקבה יש את העצמות האלה?

יש הבדל ענק בין משמעות המילה תאוריה בחיי היום יום - כלומר בשפת הרחוב, לבין משמעותה של מילה זו בעולם המדע.

תאוריה בשפת היום יום פירושה ניחוש פרוע, השערה לא בדוקה.

למשל:

יש לי תאוריה שלפיה אנשים שאוהבים אבוקדו הם אנשים יותר נחמדים!

ולפי התאוריה שלי יש משהו פגום בחוש הטעם של אנשים ששונאים אבוקדו, שהרי איך אפשר לא לאהוב פרי כל כך טעים? עם לימון וקצת מלח...

(טוב זה דיי ברור... באמת צריכים מחקר בשביל זה?)

תאוריה מדעית לעומת זאת היא דבר מוכח ומבוסס היטב - מעבר לכל ספק סביר, המגובה באינספור ראיות, תצפיות, ניסויים ותחזיות שהתממשו.

תאוריית האבולוציה נחשבת לאחד מענפי המדע המוצקים והמבוססים ביותר בעולם המדע. לאבולוציה יש שפע עצום של ראיות מתחומי מדע רבים ומגוונים (מאובנים, גנטיקה, השוואה אנטומית, תצפיות בטבע, תצפיות וניסויים במעבדה, תחזיות שהתגלו כנכונות ועוד).

אדם שמכיר את הראיות המרכזיות לנכונותה של האבולוציה ועדיין מתכחש אליה וטוען שהיא לא נכונה - הוא פשוט אדם לא רציונלי ומכחישן מציאות.

למרבה הצער עיוורון דתי יכול לגרום לכך...

פעמים רבות אנו שומעים ממתנגדי האבולוציה טענות לגבי איברים, או מבנים ביולוגיים כאלה ואחרים שלטענתם לא יכלו כביכול להיווצר בהדרגה, והיו חייבים להיווצר בשלמותם על כל מרכיביהם יחד בכדי לתפקד.

ובכן נתחיל בזאת שלאור כמות עצומה של ראיות שיש ברשותנו לגבי נכונותה של האבולוציה - גם כאשר אנו נתקלים באיבר שנראה לנו מורכב מדי, או מסובך מדי, עלינו לצאת מנקודת הנחה שהוא התפתח בדרך טבעית של אבולוציה, גם אם כרגע איננו מבינים כיצד בדיוק זה קרה ומה היו שלבי הביניים שהובילו לכך.

אחד הקשיים בהבנת אופן ההתפתחותם של איברים, ומנגנונים ביולוגים מורכבים, הוא שהאבולוציה מאוד דינמית ודברים משתנים בה כל הזמן. כיום אנו רואים לנגד עינינו רק את התוצאה הסופית, ולרוב אין ברשותנו תיעוד מסודר של כל שלבי הביניים אשר הובילו לתוצאה הזאת.

הדבר נכון בעיקר לגבי איברים ביולוגים רכים שלרוב אינם משאירים אחריהם מאובנים, משום שאינם מכילים עצמות או חלקים קשים שיכולים להתאבן.

איבר ביולוגי יכול להתפתח בעזרת מבנה תומך כלשהו, שבהמשך מתפרק ונעלם. היום אנו רואים כאמור רק את התוצאה הסופית, ללא המבנה התומך, והדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא לנסות לנחש בדרך מושכלת ובדרך מחקרית מה היה אותו מבנה תומך שהוביל להתפתחות הזו.

בכדי להבין זאת יותר טוב, בואו נראה דוגמא מעשית.

זהו גשר קשת רומי קלאסי.

מה שמיוחד בגשר הזה זה שהוא אינו מכיל מלט, או כל חומר אחר אשר מדביק את האבנים ומחבר אותן אחת לשנייה. האבנים נשענות אחת על גבי השנייה ותומכות זו במשקלה של זו בעזרת משקלן העצמי. האבן העליונה מכונה "אבן ראשה", והיא זו שמונחת אחרונה ונועלת את הגשר.

אדם שאינו בקי בתהליך הבנייה של גשר כזה, עשוי להתפלא ולטעון שמשהו כאן לא הגיוני. הרי מספיק שנוציא אבן אחת וכל הגשר מיד יתמוטט וייפול.

איך ייתכן שהגשר נבנה בהדרגה?

התשובה היא מבנה תומך שהיה שלב ביניים בזמן הבנייה, וסולק בהמשך.

כאן אפשר לראות את שלבי הבנייה הראשונים של גשר קשת.

כפי שניתן לראות, תחילה הוכן מבנה תומך העשוי קורות עץ, שעל גביו הונחו אבני הגשר בזו אחר זו, כשהן נשענות על מבנה העץ.

מוסיפים אבנים נוספים, אשר נתמכות ע"י מבנה העץ מלמטה.

כל אבני הגשר הונחו במקומן, כולל אבן הראשה עליה נשענות שאר האבנים.

עכשיו אפשר לפרק את מבנה העץ שתמך בגשר בזמן הבנייה.

זהו, מבנה העץ שתמך בגשר אינו נחוץ עוד, והוא פורק וסולק.

עכשיו הגשר תומך בעצמו, ומתפקד מצויין ללא צורך בתמיכה מלמטה.

פלא פלאים.

בתמונה אפשר לראות את הרומאים, כפי שתועדו בשנת כך וכך לפני הספירה בעת בניית גשר קשת מפואר עבור הקיסר הרומי.

זהו גשר קשת רומי קלאסי המוצג במוזיאון המדע בירושלים.

ואיך כל זה קשור לאבולוציה ולהתפתחות של איברים?

מיד נראה...

זהו צמח טורף מסוג דיונאה, המכונה גם מלכודת ונוס.

הצמח התפתח באזור ביצות, שם האדמה דלילה במלחים ומינרלים הדרושים לצמח עבור התפתחות נאותה, ולכן הוא פיתח מנגנון לתפיסת חרקים קטנים ועיכולם בכדי להשלים לעצמו את חומרי התזונה להם הוא זקוק.

יבוא הבריאתן מכחיש האבולוציה ויטען - מנגנון מורכב שכזה לא יכל להתפתח בהדרגה, אין שום שלבי ביניים שיכלו להוביל למלכודת מורכבת כזו!

כפי שנרמז כבר קודם, התשובה היא מבנה תומך שהתפרק ונעלם.

זהו צמח טורף אחר בשם טללית, גם הוא תופס חרקים חסרי מזל ומעכל אותם, אך בדרך מעט שונה מאשר הדיונאה.

הצמח מייצר על העלים שלו טיפות זעירות של דבק (הנחשב לדבק הטבעי החזק ביותר בעולם) הנראות כמו טל ומכילות נוזל סוכרי המושך אליו חרקים.

כאשר החרק נוחת על הצמח הוא נדבק אליו, ובחלק גדול מצמחי הטללית בשלב זה העלה מתכופף ומסתלסל על החרק וכך מקשה עליו עוד יותר להימלט. לאחר מכן הנוזל הסוכרי אשר מכיל אנזימי עיכול יעכל את החרק (בתהליך שנמשך מספר שעות עד יממה) והצמח יספוג ממנו את החומרים התזונתיים הדרושים לו.

שלבי ביניים בדרך למלכודת ונוס

חוקרים אשר ביצעו השוואה גנטית בין הטללית לצמח הדיונאה (מלכודת ונוס) גילו כי שני הצמחים הם קרובי משפחה. הם הגיעו למסקנה כי צמח קדום דמוי טללית היווה שלב ביניים בדרך לצמח הדיונאה.

1. בצמח הקדום הופרשו טיפות דבק בדומה לטללית, אשר לכדו חרקים.

2. בשלב ההתפתחותי הבא העלה התחיל להתכופף ולהתלפף סביב החרק, מה שהקטין את הסיכוי שהוא יוכל להימלט ולברוח.

3. לאחר מכן העלים שמתכופפים על החרק החלו להתרחב לצורה של כפות רחבות, מה שהגדיל את שטח המלכודת ואת הסיכוי לתפיסת חרקים.

4. בשלב האחרון, הצמח הפסיק להפריש את טיפות הדבק אשר הקשו על פתיחה וסגירה של הכפות, והחל להסתמך אך ורק על לכידה מכנית של החרק בין שני עלים רחבים ללא צורך בחומר הדבקה.

כלומר טיפות הדבק היוו מעין מבנה תומך שהיה שלב ביניים בדרך להתפתחות הדיונאה, ולאחר מכן מבנה זה התפרק ונעלם.

בדומה לקורות העץ של גשר הקשת הרומי שראינו.

תחילה נענה על כמה טיעונים שאת חלקם ניתן לראות כאן.

תשובות לטיעונים אלו אפשר לראות:

כאן

וגם כאן

לתשובות מעמיקות ומפורטות יותר מומלץ לבדוק סרטונים נוספים בערוצים אלו.

(הסרטונים הם באנגלית דיי פשוטה, כמו כן ניתן להפעיל כתוביות תרגום אוטומטי לעברית דרך תפריט ההגדרות של הסרטון)

130 מיליון שנה... באמת נשמע הרבה.

אך כפי שאמר פעם גאון אחד בשם אלברט אינשטיין: הכל יחסי.

כאשר מסתכלים על העץ האבולוציוני המלא, שמתאר את כל שושלות בעלי החיים (והצמחים) על כדור הארץ ואת הקשר ביניהם, רואים שכל מה שזז קצת הוא בסך הכל ענף צדדי וזניח שהוא תת-ענף, של תת-ענף, של תת-ענף... בעץ האבולוציוני הענק והמסועף הזה.

אפשר לדמות זאת במידה מסויימת לרוח קלה הנושבת על עץ, ומזיזה מעט את ענפיו הקטנים. המבנה הבסיסי של העץ נשאר חזק ויציב ואינו משתנה - הענפים העבים והמרכזיים של העץ כמעט ואינם זזים ממקומם, כל מה שזז קצת אלו כמה ענפים קטנים בקצות צמרת העץ.

חלוקה היררכית

כדי להבין זאת בצורה טובה יותר, בואו נראה כיצד המדענים ממיינים ומחלקים את בעלי החיים על כדור הארץ:

כפי שאפשר לראות, בעלי החיים ממויינים בצורה היררכית לפי מחלקות.

הזברה והטיגריס למשל שייכים למשפחות שונות. למרות שלשניהם יש פסים על הגוף וקל מאוד להתבלבל ביניהם, הטיגריס שייך למשפחת החתוליים - שהיא חלק מסדרת הטורפים, בעוד שהזברה שייכת למשפחת הסוסיים - שהיא חלק מסדרת מפריסי הפרסה.

מי זה העכביש הזה?

המאובן שנמצא הוא של עכביש מסוג טווים-גלגליים-זהובים, שהם חלק ממשפחת העכבישים הנפיליים - עכבישים גדולים מאוד הטווים רשתות ענקיות שיכולות ללכוד בתוכן אפילו ציפורים ועטלפים חסרי מזל.

בניגוד לרוב העכבישים, עכבישים נפיליים אינם מסירים בסיום הטוויה את הספירלות הלא דביקות מהרשת שלהם, מה שיוצר אפקט של 'נייר כתב-יד שעליו אותות מוזיקליים' המנצנץ באור השמש בגוונים מוזהבים יפים.

זאת משום שהספירלות הדביקות מחזירות את אור השמש, ואילו הספירלות הלא דביקות אינן מחזירות אותו, ובכך יוצרות יחד אפקט יפה של תווים מוזיקליים.

שמו של העכביש: נפילה ג'רסיקה, כלומר עכביש 'נפילה', מתקופת היורה.

תמונה מוגדלת של המאובן ניתן לראות כאן.

אז בכמה זז הענף?

כאמור 130 מיליון שנה נשמע ממש הרבה... אבל תכלס השינוי אינו כזה גדול.

המאובן החדש:

הרחיב את ענף העכבישים מסוג "טווים-גלגליים-זהובים" ב 130 מיליון שנה (המאובן הכי עתיק מסוג זה שנמצא קודם לכן, היה בן 34 מיליון שנה).

הרחיב את הענף של משפחת העכבישים הנפיליים ב 35 מיליון שנה, שינוי זניח יחסית של 27% בסך הכל לעומת מה שידעו קודם על טווח הזמן שבו עכבישים ממשפחה זו היו קיימים.

לא שינה כלל את ענף העכבישאים, שכולל בתוכו את כל סוגי ומיני העכבישים בעולם. הרבה לפני גילוי המאובן הזה התגלו כבר מאובני עכבישים בני 310 מיליון שנה... כך שהעכביש נמצא לגמרי בתחום שכבר היה ידוע.

מיעוט מאובנים

משום שלעכבישים אין עצמות, ואין להם חלקים קשיחים או גוף קשיח, נדיר מאוד שהם מותירים אחריהם מאובנים.

עכבישים משאירים אחריהם מאובנים רק במקרים נדירים ביותר בהם עכביש נלכד למשל בטעות בתוך טיפת שרף שנזלה מעץ, או בתוך אפר וולקני שנוצר כתוצאה מהתפרצות של הר געש.

בנוסף, עכבישים נוטים להתרחק ממקורות מים, מה שמקשה עוד יותר על הפיכתם למאובנים. מים הם מרכיב כמעט הכרחי בהפיכת בעל חיים למאובן, ואם עכביש נופח את נשמתו באזור חסר מים, הסיכוי שהוא יתאבן כמעט ושואף לאפס.

משום שמדובר בעכביש גדול מאוד שכמעט אין סיכוי שיילכד בטיפת שרף, הסיכוי הכמעט יחיד שלו להתאבן היא להילכד בתוך אפר וולקני לאחר התפרצות הר געש באזור, ואכן המאובן המדובר נמצא בתוך סלע שמקורו באפר וולקני.

עד לגילוי זה, היו ברשות המדענים בקושי חמישה מאובנים של עכבישים מסוג זה (כלומר תיעוד מאובנים דליל ביותר) מה שלא איפשר להסיק מסקנות מדוייקות לגבי טווח הזמן שבו עכביש זה היה קיים.

לכן, זה לא פלא גדול שהמאובן החדש הזיז את ענף העכבישים מהסוג הספציפי הזה ב 130 מיליון שנה (וכאמור לא שינה כלל את מיקומו של הענף הראשי של כלל העכבישאים, שכולל את כל מיני וסוגי העכבישים בעולם).

לא!

הפקיצטוס הוא לא צאצא ישיר של האינדוהיוס, ואף מדען מעולם לא טען זאת!

הבריאתנים מדמיינים את האבולוציה כרצף היסטורי דמוי שרשרשת, שבו בעל חיים אחד נכחד, ואז מוחלף מיידית ע"י מין אחר שהוא הצאצא הישיר שלו... ואז גם הוא נעלם, ושוב מוחלף ע"י בעל חיים חדש שהתפתח ממנו, וחוזר חלילה...

הטיעון נשמע דיי מוכר... אם התפתחנו מקופים, איך זה שעדיין יש קופים?

אז זהו שלא, האבולוציה לא עובדת כך.

האבולוציה היא עץ

האבולוציה היא לא שרשרת ארוכה בה בעלי חיים נכחדים, ומיד מוחלפים ע"י בעלי חיים חדשים, אלא היא דומה יותר לעץ בעל המון התפצלויות והסתעפויות.

כאשר מין מסויים של בעל חיים מתפצל לשני מינים נפרדים, שני המינים החדשים יכולים להמשיך לחיות במקביל זה לצד זה במשך תקופות מאוד ארוכות, ואין עם זה שום בעיה.

כמובן שבעל חיים בודד לא מתפצל לשניים, אלא קבוצה של בעלי חיים מתפצלת לשתי קבוצות נפרדות (למשל עקב מחסום פיזי שנוצר ביניהן, כמו - הר, נהר או תהום עמוקה שנפערה באזור) כל קבוצה ממשיכה להתפתח באופן עצמאי, לכיוון אחר, ואין שום מניעה ששתיהן תמשכנה להתקיים במקביל זו לצד זו, אפילו למשך תקופות ארוכות של עשרות מיליוני שנים.

כדי להבין זאת יותר טוב, בואו נראה כיצד נראה העץ האבולוציוני המתאר את התפתחותם של הליוויתנים מיונק יבשתי קדום:

באיור מוצג עץ אבולוציוני המתאר את שלבי ההתפתחות המרכזיים של הליוויתן המודרני שחי כיום, מיונק יבשתי קדום בשם אינדוהיוס.

(בעלי חיים שליד שמם מופיע צלב קטן הם בעלי חיים שנכחדו)

ההיפופוטם (צד ימין למטה באיור) הוא היונק היבשתי שחי כיום שנחשב הכי מקורב לליוויתנים. מעבר לכך שהדבר הוכח חד משמעית מבחינה גנטית, הוא גם חולק כמה תכונות משותפות עם הליוויתנים ועם אבותיהם הקדומים, למשל:

שוהה רוב הזמן במים, וכמו הליוויתנים מסוגל לעצור את נשימתו ולצלול למשך דקות ארוכות מאוד בלי צורך לעלות למעלה לנשום.

האם ממליטה ומניקה את הוולד שלה מתחת למים, בדומה לליוויתנים.

כמו הליוויתנים, גם גופו של ההיפופוטם חלק וכמעט חסר שיער.

בדומה לליוויתנים, גם היפופוטמים מתקשרים זה עם זה באמצעות השמעת קולות וצלילים מתחת למים.

צמתים והתפצלויות

כל צומת (התפצלות) בעץ מייצגת הופעה של תכונה חדשה.

בצד ימין של האיור אפשר לראות (בקושי רב) פירוט של התכונות שהופיעו בכל צומת, תכונות שעברו בתורשה גם לבעלי החיים בהמשך לאותה התפצלות.

אינדוהיוס ופקיצטוס

שני בעלי החיים "הבעייתיים" (אינדוהיוס ופקיצטוס) מופיעים באיור בצד שמאל למטה, בואו נעשה עליהם זום ונראה אותם יותר מקרוב...

כפי שניתן לראות, לא קיים קו ישיר המחבר בין האינדוהיוס לבין הפקיצטוס, מדובר בשני ענפים נפרדים ומקבילים שהמשיכו להתקיים זה לצד זה במשך מיליוני שנים.

כפי שרואים, האינדוהיוס התפצל בנקודה B, שכפי שמפורט באיור הקודם נוצרה בה תכונה חדשה: עצמות אוזניים דחוסות שמתאימות יותר לשמיעה מתחת למים, תכונה שעברה בתורשה גם לשאר בעלי החיים שנמצאים בהמשך לאותה התפצלות.

הפקיצטוס התפצל בנקודה C (שאינה מופיעה באיור הנוכחי, אך ניתן לראותה באיור הקודם) שבה נוצרה תכונה חדשה נוספת והיא:

אוכל בשר/דגים + זנב מאסיבי.

כלומר לפקיצטוס היו גם התכונות של נקודה B, וגם התכונות של נקודה C. היו לו עצמות אוזניים דחוסות שמתאימות יותר לשמיעה תת מימית, והוא גם היה אוכל בשר/דגים בעל זנב מאסיבי.

מאובנים ושושלות

מאובן בודד אינו מעיד על השושלת המלאה (כלומר על הענף המלא) של אותה קבוצת בעלי חיים בעץ האבולוציוני.

אם מצאנו מאובן אחד שמקדים מאובן אחר (כלומר עתיק יותר ממנו) אין הדבר אומר בהכרח כי כל השושלת של אותה קבוצת בעלי חיים, עתיקה יותר משושלת בעלי החיים המיוצגת ע"י המאובן השני.

במקרה שלנו (אינדוהיוס ופקיצטוס) מדובר בסך הכל על שני ענפים נפרדים ומקבילים, בהם מצאנו במקרה מאובן עתיק יותר דווקא בענף "המתקדם יותר" אשר מייצג קבוצת בעלי חיים שקרובה יותר בתכונותיה לליוויתן המודרני.

מאובנים הם מצרך נדיר מאוד, רק אחוז מזערי ביותר מבעלי החיים שחיו על כדור הארץ השאירו אחריהם מאובנים. הדבר תלוי בסביבת המחייה שבה בעל החיים מת, ובתנאים שהיו שם באותו זמן שאיפשרו או לא איפשרו את התאבנותו.

בנוסף, גם אחרי שבעל חיים התאבן, הסיכוי למצוא אותו הוא קלוש ביותר ותלוי בהרבה מזל. פלאונטולוג (חוקר מאובנים) יכול לחפור בשכבת אדמה, או לחצוב בסלע ולא למצוא שום מאובן, למרות שמטר וחצי ממנו ישנו מאובן מושלם והוא אף פעם לא ידע שהוא שם.

לכן, משום שהתאבנות היא מאורע נדיר ואקראי (וכך גם הסיכוי למצוא את המאובן) ומשום שהעץ האבולוציוני מכיל המון והסתעפויות וענפים מקבילים, אין זה מפתיע שלעיתים נמצא מאובן של בעל חיים "מתקדם יותר" דווקא בשכבת סלע שהיא עתיקה יותר משכבה בה מצאנו מאובן "פרימיטיבי" יותר.

ויחד עם זאת...

למרות מה שנאמר, רובם המכריע של המאובנים כן נמצאים בשכבת אדמה התואמת את מצב ההתפתחות שלהם, בטח ובטח כאשר מסתכלים על העץ האבולוציוני המלא - במבט על, ועל ענפיו המרכזיים.

עץ אבולוציוני אשר נבנה על סמך מאובנים, נבנה אך ורק על פי תכונותיהם של המאובנים ועל פי צורתן המורפולוגית של העצמות, ולא על פי שכבת האדמה בה הם נמצאו או התיארוך שלה. ועדיין, לרוב וכמעט תמיד ישנה התאמה מלאה בין שלבי ההתפתחות שהמאובנים מציגים, ובין השכבה בה הם נמצאו ותיארוכה.

הבסיס להרכבת עץ אבולוציוני הוא התכונות של המאובנים ומבנה העצמות, רק לפיהם המדענים מסדרים את בעלי החיים בעץ ומסיקים מה הקשר ביניהם, מי התפתח קודם ומי הוא האב הקדמון של יצורים אחרים בעץ.

יתכן שבלי להתכוון לכך יצאה קצת חפירה...

אם העניין עדיין לא מספיק ברור, מומלץ לצפות בסרטונים שקישור אליהם ניתן קודם, ורוב הסיכויים שלאחר מכן התמונה תהיה יותר בהירה.

בסרטון מוצג ציטוט מתוך ספרו של רוברט מרטין (פרופסור לביולוגיה ופלאונטולוג - חוקר מאובנים) "חוליות חסרות: מושגים אבולוציונים והשתנות לאורך זמן":

"[תרפודים] כולם מופיעים בתיעוד המאובנים אחרי הארכיאופטריקס, ולכן אינם יכולים להיות אבותיו הקדומים הישירים"

הממממ... מעניין למה "תרפודים" מופיע בסוגריים... כאשר בודקים את הציטוט המלא והמדוייק שמופיע בספר, מתברר שזה מה שבאמת כתוב בו:

"כל הדינוזאורים הקטנים מסוג קלורוזאוריה אשר קשורים לארכיאופטריקס, מופיעים בתיעוד מאובנים אחרי ארכיאופטריקס, ולכן אינם יכולים להיות אבותיו הקדומים הישירים"

זה שונה מאוד מלהגיד שכל התרפודים מופיעים (בתיעוד המאובנים) אחרי הארכיאופטריקס... מאובני הארכיאופטריקס העתיקים ביותר שמצאנו הם בני 150 מיליון שנה, אך יש בידינו מאובנים רבים של תרפודים המתוארכים לתקופה הרבה יותר קדומה של כ 230 מיליון שנה לפני זמננו... (כלומר תרפודים שחיו על כדור הארץ כ 80 מיליון שנה לפני הארכיאופטריקס...).

דינוזאורים אלו (קלורוזאוריה) הם תת-קבוצה של תרפודים... ומהווים מעין בני דודים קרובים של הארכיאופטריקס ולא דווקא אבותיו הקדומים הישירים.

ארכיאופטריקס עדיין מהווה חוליית ביניים מובהקת וחשובה בין הדינוזאורים התרפודים לבין הציפורים בנות ימינו, משום שהוא מראה מאפייני ביניים (תכונות מעבר) הן של דינוזאורים והן של ציפורים.

בכל מקרה, מאז שפורסם הספר (בשנת 2004) התגלו כבר לא מעט מאובנים של דינוזאורים תרפודים מקבוצת קלורוזאוריה, המתוארכים לתקופות קדומות יותר מאשר הארכיאופטריקס (ובדומה למאובנים הקודמים, גם הם נחשבים לקרובי משפחה קדומים שלו, ולאו דווקא אבותיו הקדומים הישירים).

למשל, בשנת 2013 פורסם כי נמצא מאובן של תרפוד מסוג קלורוזאוריה בשם אורון (Aorun) שהינו עתיק יותר ב 11 מיליון שנה מהארכיאופטריקס, והנה הפער נסגר.

אף מדען לא טען שהטיקטאליק הוא האב הקדמון הישיר של כל יצורי היבשה. כבר במאמר הראשון שפורסם בעקבות הגילוי, נאמר במפורש כי המאובן הוא של דג קדום שהינו קרוב משפחה (מעין בן דוד) של אותו אב קדמון ישיר.

בואו נראה איור שיבהיר זאת:

מקרא:

1. דג קדום שממנו התפתחו כל יצורי היבשה.

2. טביעות הרגל שנמצאו.

3. שחזור של דג הטיקטאליק.

4. דג ריאות.

5. זוחל בן ימינו.

האיור מציג עץ אבולוציוני (לגמרי לא מדוייק, המטרה היא רק להדגים את הרעיון) אשר מראה כיצד דג קדום אשר חי לפני מאות מיליוני שנים, התפתח בתהליך אבולוציוני לזוחל בן זמננו - במקרה זה לטאה.

כפי שמודגם באיור, גם הטיקטאליק וגם בעל החיים שהשאיר את העקבות אינם נמצאים על המסלול הישיר שמחבר בין הדג הקדום לבין זוחלים בני ימינו.

משום שהעץ האבולוציוני המלא מכיל מיליארדי ענפים, הסתעפויות והתפצלויות, ומשום שתיעוד המאובנים שיש בידינו הינו כה דליל (בערך 99.99% מבעלי החיים שמתים אינם משאירים אחריהם מאובנים) הסיכוי שנצליח למצוא מאובן של בעל חיים שנמצא בדיוק על הרצף (כלומר על המסלול הישיר) שמחבר בין אב קדום כלשהו לבין בעל חיים שחי היום, הוא סיכוי קלוש ביותר.

לרוב נמצא רק מאובנים של בעלי חיים שנמצאים על ענפים צדדיים הנמצאים בסמוך למסלול הישיר (המסלול המודגש באיור) כלומר הם מעין בני דודים של האב הקדום האמיתי שנמצא על המסלול המודגש המחבר בין הדג הקדום ובין זוחל בן ימינו.

הטיקטאליק הוא עדיין מאובן מעבר

למרות שמירב הסיכויים הם שהטיקטאליק הוא לא האב הקדום הישיר של כל יצורי היבשה, אלא רק קרוב משפחה מאוד קרוב שלו (שיושב על אחת ההסתעפויות הקרובות אליו) הוא עדיין נחשב למאובן מעבר - או מאובן ביניים, משום שהוא מכיל תכונות משותפות הן של דגים והן של זוחלים.

עיקבות הרגליים שנמצאו

לפי ויקיפדיה, המאובן הקדום ביותר שנמצא של זוחל יבשתי, הוא בן 365 מיליון שנה. במידה והעקבות שנמצאו הן אכן של בעל חיים יבשתי קדום שחי על כדור הארץ לפני כ 390 מיליון שנה, זה בסך הכל אומר שהתקופה בה העריכו כי זוחלים יבשתיים היו קיימים, התארכה בפחות מ 10%, שינוי לגמרי לא משמעותי!

משום שכאמור תיעוד המאובנים הינו דליל ביותר, אז גם אם מצאנו מספר מאובנים של בעל חיים ממין מסויים, אין שום הבטחה שהקדום ביותר מביניהם הוא הראשון מאותה משפחה. ייתכן מאוד (ואף סביר מאוד) שהיו קיימים לפניו בעלי חיים נוספים ממשפחה זו - כלומר מאותו המין, אך הם לא השאירו אחריהם מאובנים, או שכן השאירו מאובנים אך אלו עדיין לא נמצאו.

האם מדובר בכלל בעקבות רגליים?

חייבים להבין כי "טביעות רגליים מאובנות" בסלע לעולם יחשבו לראייה הרבה יותר חלשה מאשר מאובן של בעל החיים עצמו, כלומר של העצמות שלו.

מספר מדענים ופרופסורים בכירים בתחום הביולוגיה וחקר המאובנים, הביעו ספק לגבי העקבות שהתגלו בסלע, והאם הן באמת שייכות לזוחל יבשתי קדום...

לנסות לזהות בעל חיים לפי "עקבות רגליים" שהוא השאיר כביכול, זה בערך כמו לנסות לזהות אדם לפי הצל שלו. זה אפשרי במידה מסויימת, אך זה לעולם לא יהיה מדוייק ואמין כמו לראות למשל תמונה של האיש.

אופציות נוספות לגבי הגורם לעקבות

הועלו מספר אפשרויות לגבי הגורם לעקבות, הנה כמה מהן:

דגי הריאות שחיים כיום, ונחשבים לקרובים ביותר לדג הטיקטאליק הנכחד, נוהגים לזחול על היבשה בתקופות יובש - כאשר הבריכה בה הם שהו התייבשה, ומחפשים לעצמם בריכת מים חדשה באזור אליה יוכלו לעבור.

הדרך בה הם נעים על הקרקע מורכבת מסדרה של התפתלויות, כאשר בכל פעם הם נשענים עם הפה שלהם על הקרקע הרכה (לסרוגין - פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל) ואז מתפתלים עם הגוף ודוחפים את עצמם קדימה.

תנועה זו, כפי שאפשר לראות בצילומי המסך, עשוייה ליצור גומות שנראות דומות מאוד לטביעות רגליים של בעל חיים יבשתי.

את הסרטון המלא אפשר לראות כאן.

ומאמר בנושא אפשר לקרוא כאן.

(המאמר באנגלית)

כפי שתועד מספר פעמים (גם בטבע וגם באקווריומים במעבדה) ישנם דגים כמו דגי ריאות מסויימים, או דג הלטימריה, שנוהגים לפעמים "ללכת" על קרקעית הים או האקווריום בעזרת הסנפירים שלהם.

תנועה זו עשוייה ליצור גומות בחול שנראות כמו טביעות רגל של זוחל יבשתי.

(אזורים רבים שנמצאים כיום ביבשה, נמצאו בעבר הקדום על קרקעית הים. לכן, זה ש"טביעות הרגל" נמצאו על סלע ביבשה לא מבטיח שהן בהכרח נוצרו ע"י בעל חיים יבשתי. פלאונטולוגים מצאו פעמים רבות מאובנים של דגים ובעלי חיים ימיים אחרים בסלעים שנמצאים על היבשה, ואפילו על ראשי הרים).

ישנם דגים אשר שוחים מעל קרקעית הים, ותוך כדי תנועה נושפים מים לתוך החול בתקווה למצוא שם מזון, למשל סרטן או דג קטן שהסתתרו שם.

משום שהדג נע קדימה בתנועות ימינה ושמאלה, כאשר הוא נע לאיטו מעל הקרקעית, נושף מים ומתקדם קצת, ושוב נושף ושוב מתקדם וחוזר חלילה, הוא עשוי ליצור סידרה של גומות בחול שגם הן נראות כמו טביעות רגל של זוחל.

זה שהם שהו 100% מזמנם בים, לא אומר שהם אינם מאובני מעבר.

למרות שהם כבר חיו רק בים, עדיין גופם מציג תכונות מעבר שנמצאות בין אבותיהם הקדומים שהלכו על יבשה, לבין ליוויתנים מודרנים שחיים כיום.

למשל, לבסילוזאורוס היו רגליים אחוריות הרבה יותר מנוונות ביחס לרגליים המפותחות של אבותיו הקדומים החצי-מימיים שחיו גם בים וגם ביבשה (בדומה להיפופוטמים של ימינו) אך עדיין האנטומיה (כלומר המבנה) שלהן דומה מאוד לאנטומיה של רגליים אחוריות, וככל הנראה הן אף ביצבצו מעט מחוץ לגופו.

כמו כן חור פתח הנשיפה של הבסילוזאורוס (כלומר הנחיריים של אפו) נמצא בדיוק באמצע הדרך בין קצה חוטמו (היכן שהאף ממוקם אצל בעלי חיים יבשתיים) ובין החלק העליון של הגולגולת שם נמצא פתח הנשימה של ליוויתנים בני ימינו.

כלומר בעלי חיים אלו מראים מאפייני ביניים מובהקים בין אבותיהם הקדומים שחיו ביבשה, ובין הלוויתנים שחיים כיום, ולכן הם בהחלט כן מאובני ביניים.

את הטיעון עצמו ניתן לראות בסרטון הבא.

סרטוני תגובה עם תשובות לטיעון אפשר לראות:

1. כאן

2. כאן

3. וגם כאן

מיד נראה מי באמת עשה כאן קטיף דובדבנים...

אך תחילה נראה את העץ הפילוגנטי שעליו מבוססת הטענה הזו.

האיור מראה עץ אבולוציוני שהוצג במאמר שפורסם בשנת 1999 ע"י מדען בשם מיכאל לי (התמונות והחיצים הצבעוניים אינם מופיעים כמובן במקור).

כפי שאפשר לראות, יש לנו כאן קבוצת בעלי חיים שרובם (כולל האדם) שייכים למשפחת הקופים, חוץ מהחתול והליוויתן שאינם שייכים לקבוצה זו.

כמו כן ניתן לראות שהטרסיוס, שהוא סוג של קופיף (כלומר פרימט קטן וחמוד שממש מתחשק ללטף אותו - אם רוצים להיצמד להגדרה המדעית המדוייקת) נמצא כביכול "מחוץ לקבוצה", זאת משום שלפי האיור משתמע שהחתול והליוויתן קרובים יותר ממנו למשפחת הקופים... שזה כמובן מגוחך.

זהו העץ האבולוציוני המקורי שפורסם בשנת 1998 (שנה לפני הפרסום הקודם שראינו) במאמר שנכתב ע"י מדען אחר בשם אנדרוז את-אל.

זה העץ שעליו התבסס מיכאל לי במאמרו משנת 1999 (ובו הוא גם הסביר מדוע העץ הזה פחות מוצלח, המאמר ממש לא ניסה לסתור את האבולוציה).

(נ.ב - שמות בעלי החיים בעץ הותאמו לשמות אשר מופיעים בעץ שראינו קודם משנת 1999. השמות שהופיעו בפרסום המקורי היו שמות מדעיים שפחות מוכרים לציבור - למשל חתול הופיע שם בתור "Felis Catus" במקום Cat)

רמות סבירות נמוכות

ליד כל ענף מופיע מספר המציין מהי רמת הסבירות לנכונותו של הענף (הערכים נעים בין 0% ל 100%) כפי שחושבו בעזרת שיטות סטטיסטיות.

כפי שאפשר לראות, רוב הענפים בעץ קיבלו ציון נמוך מאוד - קטן מ 30%, מה שאומר שלא ניתן להסתמך על ציטוכרום-בי לבנייה של עץ פילוגנטי עבור בעלי החיים הספציפיים האלו.

החלבון הזה פשוט לא מתאים

בניגוד למה שבריאתנים חושבים (שאנשי אבולוציה טוענים כביכול) לא כל גן ולא כל חלבון מתאימים לבנייה של עץ פילוגנטי.

ציטוכרום-בי הוא חלבון הנוצר על פי הוראות הכתובות בדי-אן-איי המיטוכונדרי - פיסת די-אן-איי קטנה המצוייה בתוך גופיף קטן בשם מיטוכונדריה הנמצא בתוך (כמעט) כל תא בגופנו ובגופם של שאר בעלי החיים.

הבעיה המרכזית היא שהדי-אן-איי המיטוכונדרי נוטה לצבור מוטציות בקצב גבוה מאוד (בערך פי 10-20 מהר יותר מאשר בדי-אן-איי הרגיל שנמצא בגרעין התא) ולכן הוא לא מתאים לבניית עץ פילוגנטי שמתאר התפתחות בעלי חיים לאורך תקופות ארוכות של מיליוני, ועשרות מיליוני שנים.

עצים פילוגנטיים מתבססים על כך שלעיתים נדירות נוצרות בגנום מוטציות, שמהוות מעין "חותמות" שעוברות בתורשה לדורות הבאים, ובעזרתן ניתן לבצע מעקב לאחור ולהבין מה השושלת המשותפת של בעלי החיים, לאילו מהם יש אב קדמון משותף ואיך כולם קשורים אחד לשני ובאיזה סדר.

כל זמן שהמוטציות נדירות הכל מצויין, וניתן להשתמש בהן עבור מעקב אבולוציוני לטווח ארוך. כלומר ניתן לבנות בעזרתן עצים פילוגנטיים שמראים התפתחות ואבות קדמונים משותפים של בעלי החיים לאורך תקופות ארוכות של עשרות ומאות מיליוני שנים, ואף יותר.

אך כאשר קצב המוטציות גבוה כל כך כמו בדי-אן-איי המיטוכונדרי, מתחיל להיווצר בלאגן. מוטציות מתחילות לדרוס אחת את השנייה ולהתערבב יחד, מה שמקשה מאוד על בניית עץ פילוגנטי שמתבסס על די-אי-איי זה, או על חלבונים שהוא יוצר (כמו למשל ציטוכרום-בי).

אז איפה כן ניתן להשתמש בציטוכרום-בי?

בשל קצב המוטציות הגבוה, ציטוכרום-בי וחלבונים נוספים שנוצרים במיטוכונדריה מתאימים בעיקר לבנייה של עצים פילוגנטיים לטווח קצר, של עשרות או מאות אלפי שנים בלבד, של בעלי החיים בתוך המין עצמו.

ניתן למשל להשתמש בחלבונים כמו ציטוכרום-בי בכדי להבין כיצד התפתחו שושלות בני האדם המודרני על כדור הארץ באלפי השנים האחרונות, וכיצד למשל בני האדם שחיים באפריקה קשורים לאירופאים, וכיצד אלו קשורים לתושבי יבשת אמריקה, ולתושבי יבשת אוסטרליה.

השתמשו למשל בדי-אן-איי המיטוכונדרי כדי לקבוע ש"חווה המיטוכונדרית" שהיא האם המשותפת של כולנו (ולא, לא מדובר על חווה של ספר בראשית) חיה לפני בערך כ 100-200 אלף שנים.

שימו לב שכבר כאשר משתמשים בדי-אן-איי מיטוכונדרי לבניית עץ פילוגנטי המתאר התפתחות בת מאות אלפי שנים, מתחיל להיווצר חוסר דיוק גדול... ולא ניתן לקבוע את התקופה המדוייקת שבה היא חיה, אלא רק טווח זמן של 100 אלף שנים.

בעיה נוספת - חוסר אחידות

מעבר לקצב מוטציות גבוה, ישנה בעיה נוספת עם החלבון הזה...

כאשר בוחרים קבוצת בעלי חיים שרוצים לבנות עבורה עץ פילוגנטי שמראה את השושלת המשותפת שלהם (מי קשור למי, והיכן נמצאים האבות הקדומים המשותפים שלהם) יש לבחור גנים וחלבונים שקצב ההתפתחות שלהם אחיד, כלומר כאלו שצברו בממוצע כמות זהה של מוטציות.

אך כאשר משווים את חלבון ציטוכרום-בי של בעלי החיים שמופיעים בעץ שראינו, מגלים כי ישנה אי אחידות גדולה בין ציטוכרום-בי של הקופיף החמוד (הטרסיוס) לבין ציטוכרום-בי של שאר בעלי החיים בעץ.

מסתבר שחלבון זה (ציטוכרום-בי) הקשור לתהליכים של נשימה תאית, עבר התפתחות מואצת אצל רוב בעלי החיים בעץ - ובעיקר בקרב הפרימטים, כנראה עקב לחצים אבולוציוניים שהופעלו עליהם, אך כמעט לא השתנה אצל הקופיף.

כלומר כמות המוטציות שחלבון זה צבר אצל רוב בעלי החיים בעץ, גדולה בהרבה מכמות המוטציות שהחלבון צבר אצל הטרסיוס. ואכן, ניתן לראות כי הענף היחיד בעץ שאינו ממוקם במיקום הנכון הוא הענף של הטרסיוס.

בואו ננסה להבין זאת בצורה טובה יותר:

הטבלה מציגה השוואה בין גן (או חלבון) ספציפי של 6 בעלי חיים שברצוננו לבנות עבורם עץ פילוגנטי.

כפי שאפשר לראות בגן זה ישנה אחידות טובה, עם ממוצע של 500 הבדלים (מוטציות) בין בעלי החיים בטבלה. למשל כאשר משווים את הגן הנ"ל בין הקרנף לאריה, רואים כי ישנם 518 הבדלים (518 "אותיות" שאינן זהות בין שניהם).

כלומר נוכל להשתמש בגן זה על מנת לבנות עץ פילוגנטי שיראה את הקשר האבולוציוני בין בעלי החיים המופיעים בטבלה, למי מהם יש אב קדמון משותף, ואיך השושלות שלהם קשורות אחת לשנייה.

המטרה היא רק להדגים את הרעיון, הערכים בטבלה נבחרו לגמרי באקראי ואין שום הבטחה שגם בהשוואה אמיתית יתקבלו ערכים דומים.

תאים שסומנו כ"לא רלוונטי" הם תאים בהם בעל חיים מושווה לעצמו, שזה כמובן חסר טעם, או בעלי חיים שכבר בוצעה עבורם השוואה.

בטבלה זו רואים השוואה של גן שאינו מתאים לבניית עץ פילוגנטי.

כפי שרואים, בעוד השוואה של גן זה בין רוב בעלי החיים בטבלה נותנת ממוצע של 500 הבדלים (מוטציות), כאשר משווים את הגן (הספציפי הזה) בין קרנף ובין שאר בעלי החיים, פתאום מספר ההבדלים קופץ לממוצע של 1900.

(או שגן זה צבר הרבה יותר מוטציות אצל ההיפופוטם לעומת שאר בעלי החיים, או שעקב לחצים אבולוציוניים גן זה התפתח באופן מואץ, וצבר יותר מוטציות אצל כל בעלי החיים חוץ מאשר אצל ההיפופוטם)

משום שגן זה נותן חוסר אחידות גדול עבור בעלי החיים (הספציפיים) שמופיעים שבטבלה, הוא אינו מתאים לבניית עץ פילוגנטי עבורם.

ציטוכרום-בי שבו עסקנו, הוא כאמור חלבון אשר נוצר במיטוכונדריה.

מיטוכונדריה היא גופיף זעיר הנמצא כמעט בכל תא בגופנו (וכמובן גם בגופם של בעלי החיים) ותפקידו לייצר את האנרגיה הדרושה לפעולת התא.

פעמים רבות נהוג לכנות את המיטוכונדריה "תחנת הכוח של התא".

בדומה לתחנת כוח של חברת החשמל המקבלת דלק או פחם, שורפת אותם יחד עם אוויר וחמצן ומייצרת חשמל - אשר מפוזר לבתים ומאפשר הפעלה של מכשירים חשמליים כמו מיקסר חשמלי, מאוורר או תנור -

כך המיטוכונדריה מקבלת סוכרים, שומנים וחמצן המגיעים אליה (דרך מערכת הדם) ממערכת העיכול והריאות, שורפת אותם יחד, בתהליך שריפה איטית המכונה "נשימה תאית", ומייצרת מולקולות זעירות הנקראות ATP שמתפזרות בתא, והן בעצם "החשמל" שמניע את התא ומאפשר לו ולאנזימים שבתוכו לפעול.

בממוצע ישנן כ 2000 עד 3000 מיטוכונדריות בכל אחד מתאי הגוף. בתאים כמו תאי שריר או לב שצורכים הרבה אנרגיה מספרן יכול להגיע אף ל 7000-8000, וישנם תאים כמו תאי דם אדומים שבהם אין מיטוכונדריות בכלל.

בהתבסס על מחקרים רבים והשוואה גנומית, יש הסכמה רחבה בקרב המדענים כי המיטוכונדריה הייתה בעבר חיידק קדום ונפרד מהתא, שבשלב כלשהו חדר ברוב חוצפתו לתוך התא, הרגיש בנוח והחליט להישאר.

במשך הדורות ובמהלך האבולוציה, החל תהליך של שיתוף פעולה (סימביוזה הדדית) בין החיידק הקדום - המיטוכונדריה, ובין התא. היא סיפקה לו אנרגיה, והוא סיפק לה חומרים מזינים, פינוקים ובית חם.

כמו כן במהלך הדורות החיידק הקדום איבד יותר ויותר מיכולותיו העצמאיות, עד שלבסוף הפך להיות תלוי לחלוטין בתא המארח וכבר לא יכל לעזוב.

זוהי המיטוכונדריה שאנו מכירים היום.

למעשה, העברית שנעשה בה שימוש כאן אינה לגמרי תקינה...

גופיף זה נקרא ביחיד "מיטוכונדריון" ("נושמון" בעברית, שכן יש לו חלק מרכזי בתהליך הנשימה התאית) ו"מיטוכונדריה" ברבים.

אך משום שהדבר נשמע פחות אינטואיטיבי ועשוי לבלבל, הוחלט באופן יוצא דופן לעשות שימוש בעברית פחות תקינה ולהשתמש במילה "מיטוכונדריה" לתיאור של נושמון אחד, ובמילה "מיטוכונדריות" לתיאור נושמונים רבים.

בניגוד לטענת הסרטון, העץ האבולוציוני שהראה כי צפרדעים, ציפורים ודגים שייכים כביכול לאותה קבוצה, לא נבנה על סמך החלבון ציטוכרום-בי, אלא על סמך כל חלקי הגנום המיטוכונדרי המקודדים לחלבונים (כלומר גנים שמייצרים חלבונים).

וכפי שהוסבר קודם, באופן עקרוני הגנום המיטוכונדרי אינו מתאים לבניית עצים פילוגנטיים לטווח ארוך (עצים שמראים שושלות בנות עשרות ומאות מיליוני שנים) ולכן אין פלא שגם כאן התקבל עץ פילוגנטי שגוי.

מדוע החלבון ציטוכרום-סי כן נותן עצים פילוגנטיים תקינים?

על פי ויקיפדיה באנגלית, לחלבון ציטוכרום-סי יש תפקיד קריטי בתהליך הנשימה התאית של המיטוכונדריה, ולכן באופן טבעי הוא צבר פחות מוטציות.

גנים שלהם תפקיד חשוב - באופן טבעי יצברו פחות מוטציות. זאת משום שמוטציות אשר פוגמות בתפקודו של הגן יגרמו לבעל החיים לשרוד פחות טוב, ולכן הן פחות ישרדו ופחות יעברו הלאה לצאצאים.

לכן, מאחר וסביר שבשל תפקודו הקריטי חלבון זה צבר פחות מוטציות, הוא מתאים יותר לבניית עצים פילוגנטים מאשר ציטוכרום-בי.

אורכו של הגנום המיטוכונדרי הוא בקושי 5 מיליוניות האחוז מאורכו של הגנום המרכזי אשר נמצא בגרעין התא (16.5 אלף "אותיות" בגנום המיטוכונדרי, לעומת 3.2 מיליארד "אותיות" בגנום שבמרכז התא) והוא מכיל 37 גנים בלבד, לעומת קרוב ל 25 אלף גנים בגנום המרכזי...

ראו כמה רחוק הבריאתנים נאלצו ללכת כדי "לסתור" עצים פילוגנטיים...

עצם זה שהם נאלצו לגשת לפיסת גנום כל כך צדדית וזעירה (וכפי שראינו גם מאוד בעייתית) כדי למצוא שם איזה חלבון שכביכול "סותר" את נושא בניית העצים הפילוגנטים, רק מראה עד כמה הם נואשים בניסיונותיהם לסתור את האבולוציה...

אז מי באמת עשה כאן קטיף דובדבנים?

בטח לא המדענים...

מצחיק שמייקל ביהי (מדען ביוכימאי, ובריאתן מוצהר הדוגל בטיעון העיצוב התבוני) התבסס לצורך החישוב שלו על מחקר של שני מדענים, שבו (באותו מחקר עצמו!) הם מציינים במספר מקומות כי הוא מתמטיקאי גרוע, וכי החישובים שלו אינם נכונים נובעים מחוסר הבנה.

מי שעיניו חדות יראה בתמונה למעלה (צילום של מאמר המחקר) כי בשתי השורות האחרונות של הפסקה עם ההדגשות, החוקרים מתייחסים למייקל ביהי וכותבים כי תוצאות המחקר שלהם חושפות את הטיעונים המתמטיים הגרועים שלו בקשר למוטציות ואבולוציה... גם בהמשך המאמר הם מתייחסים מספר פעמים אליו ולחישובים המתמטיים השגויים שלו.

אבל זה לא הפריע לו להתבסס על המחקר שלהם בכדי לנסות להפריך את האבולוציה...

את המחקר ביצעו ריק' דורט ודינה שמידט, שני מדענים מאוניברסיטת קורנל.

הם חישבו כמה זמן יקח לבעל חיים לפתח":

שתי מוטציות ספציפיות.

במיקום מאוד ספציפי בגנום.

לפי המחקר, לזבובי פירות שגודל אוכלוסייתם גדול וקצב ההתרבות שלהם מהיר (זמן חיים מאוד קצר) ייקח כמה מיליוני שנים ליצירה של שתי מוטציות כאלו.

ולעומת זאת ליונקים מפותחים כמו בני אדם שגודל האוכלוסייה שלהם הרבה יותר קטן, וקצב ההתרבות שלהם מאוד איטי (זמני דור ארוכים) ייקח בסביבות 200 מיליון שנה להיווצרות של שתי מוטציות כאלו.

על סמך זאת מייקל ביהי חישב כי אצל לוויתנים שאינם מתרבים מהר כמו זבובים (וגודל האוכלוסיה שלהם גם הרבה יותר קטן) אבל כן מתרבים מהר יותר מבני אדם, נצטרך לחכות בערך 43 מיליון שנה כדי לקבל שתי מוטציות מועילות...

כלומר לפי החישוב שלו לליוויתנים לא היה אפילו רבע מהזמן הדרוש להיווצרות של שתי מוטציות יעילות, ובטח ובטח לא מספיק זמן להיווצרות של עשרות מוטציות הדרושות למעבר מהיבשה לים...

אז איפה הבעיה?

הבעיה היא שהמחקר של דורט ודינה שמידט מדבר על שתי מוטציות ספציפיות, במיקום מאוד ספציפי בגנום!

הטענה של ביהי שוות ערך לטענה כי הסיכוי של אדם ספציפי על כדור הארץ (למשל משה כהן מפרדס חנה) לנחש רצף ספציפי של מספרים בלוטו, הוא סיכוי של 1 לכמה מיליונים, ולכן אין שום סיכוי שאדם כלשהו יזכה בלוטו...

זאת תוך התעלמות מהעובדה שבכל שבוע ישנם עשרות אלפי בני אדם שממלאים לוטו, ושולחים יחד מאות אלפי טפסים (כל אדם יכול למלא מספר טפסים).

המחקר בדק מה הסיכוי להיווצרותן של שתי מוטציות ספציפיות, במיקום מאוד ספציפי בגנום. אך למעשה המוטציות יכולות להתרחש גם בכל אחד ממאות מיליוני מיקומים אחרים בגנום, והן אינן מוגבלות למוטציה ספציפית אחת, משום שישנן אינספור מוטציות אחרות שכל אחת מהן תהיה יעילה באותה מידה.

אם משווים זאת להגרלת לוטו, אז לא רק שבמשחק הלוטו הזה ישנם מיליארדי כרטיסים שנשלחים בכל שבוע (אורך הגנום של ליוויתן) אלא ישנם בכל הגרלה אינספור רצפי מספרים שכל אחד מהם ייזכה את השולח בפרס הנכסף!

מהטיעון משתמע כאילו חוקרי המאובנים פשוט מסדרים את המאובנים לפי גודלם (מהקטן לגדול) וכך הם מחליטים מי התפתח ממי, ואיזה מאובן הוא שלב ביניים בין שני מאובנים אחרים... אך הדבר רחוק מאוד מהמציאות.

למרות שפעמים רבות (כפי שראינו במקרה של הליוויתנים) יוצא באמת שמאובנים חדשים יותר הם גם גדולים יותר, ואילו מאובנים עתיקים הם קטנים יותר, אין לעניין זה שום רלוונטיות כאשר קובעים איזה מאובן הוא שלב ביניים בין שני יצורים אחרים שמופיעים כרונולוגית (כלומר מבחינת זמנים) לפניו ואחריו.

מה שקובע אם מאובן כלשהו הוא שלב ביניים בין שני יצורים אחרים (אחד שקדם לו, ואחר שמופיע כרונולוגית אחריו) הוא בעיקר מבנה העצמות, כלומר המבנה המורפולוגי והאנטומי של המאובן.

למשל כאשר בוחנים גולגלות של בעלי חיים עתיקים אשר נמצאים על הרצף בין יונק יבשתי קדום ובין ליוויתן מודרני, רואים כיצד נחיר הנשימה (האף) נודד בהדרגה מקידמת הראש, עד שהוא מגיע לחלק העליון של הגולגולת, היכן שהוא נמצא כיום אצל דולפינים וליוויתנים.

יוסי, דן וג'ון

דווקא לפי השיטה המדעית שבה משתמשים פלאונטולוגים, ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי יוסי, דן וג'ון שייכים לאותה משפחה (משפחת בני האדם) וכי אף אחד מהם הוא לא שלב ביניים של השניים האחרים.

זאת משום שפרט לגודל השונה, מבנה העצמות והשלד שלהם זהה כמעט לחלוטין.

כלומר הם שייכים לאותו המין (בני אדם, או הומו-ספיאנס בלשון מדעית).

מאובן שאינו במקומו יהיה מאובן של בעל חיים, שלפי התיארוך חי עוד לפני שהאב הקדום שלו היה קיים. למשל אם נמצא מאובן של יונק מפותח כמו ארנבת או סוס, שחי עוד לפני שהיו קיימים בכלל זוחלים (שמהם התפתחו היונקים) או אם נמצא מאובן של לוויתן שחי במים עוד לפני שהיו יונקים (שמהם הלוויתן התפתח).

מאובן שאינו במקומו יהיה מאובן של בעל חיים מסדרה או משפחה אבולוציונית מסויימת (למשל סדרת הפרימטים, שכוללת את כל סוגי הקופים בעולם) שמתוארך לתקופה עתיקה פי 4-5 או יותר מאשר התקופה שבה על פי כל הראיות שברשותנו סדרת או משפחת בעלי החיים הזו הייתה קיימת.

בני אדם למשל (המכונים "הומו-ספיאנס") התפתחו מאב קדמון משותף לנו ולשימפנזים שחי לפני כ 6-7 מיליון שנים, כלומר לפני פחות מ 10 מיליון שנה.

אם נמצא מאובן של אדם שחי לפני 40 או 50 מיליון שנה, זו כבר תהיה מכה קשה ביותר לתורת האבולוציה. כנ"ל אם נמצא מאובן של ליוויתן שלפי התיארוך חי לפני 300 מיליון שנה, זאת כאשר לפי כל תיעודי המאובנים שיש ברשותנו כיום הליוויתנים החלו רק להתפתח (מיונק יבשתי קדום) לפני כ 50 מיליון שנה.

עד היום נמצאה כמות עצומה של מיליארדי מאובנים, רבים מהם שלמים או כמעט שלמים (גם ממאובן חלקי, ואפילו מעצם אחת בודדת אפשר ללמוד המון!) בערך 99.99% מהם נמצאו בדיוק בשכבה התואמת לעץ האבולוציוני הידוע.

אבל הבריאתנים מאוד אוהבים ללקט בפינצטה (מה שנקרא "קטיף דובדבנים") מקרים בודדים של מאובנים שכביכול אינם נמצאים במקומם...

כשבודקים את המקרים הנ"ל לעומק, מגלים פעם אחר פעם כי מדובר פשוט בחוסר הבנה של הבריאתנים (כפי שראינו בחלק מהדוגמאות שהוצגו כאן) מאובנים שנויים במחלוקת שאין לגביהם הסכמה בקרב המדענים העוסקים בתחום, או בעל חיים שתוארך באופן שגוי (למשל כלב ים שתוארך בשיטת פחמן 14, שכלל אינה מתאימה לתיארוך של יצורים ימיים).

שלושה שלבי התפתחות של עוברים, כפי שמופיע באיור של האקל.

כך נראה השלב העוברי המוקדם באיור של ארנסט האקל.

וכך נראים אותם עוברים במציאות.